בתחילה פגשו השניים את אהרוני, שניסה ליישר את ההדורים ולהשיג "סולחה", אלא שלאחר שהטונים עלו וקללות ואיומים נזרקו לאוויר, הגיח אושרי במפתיע ובידיו עוזי עם משתיק קול והחל לרסס את השניים ביריות.
"בכל מקום שמתי נשק", סיפר אושרי ב־2013 בריאיון ל"מעריב". "רחמים הציע לעשות סולחה עם עמוס, והוא הגיע עם עזר למשרד שבקומה השנייה במפעל שלנו. נשארתי למטה ושמעתי רק קללות. מהטונים הבנתי שאין על מה לדבר.
לא ראיתי בעיניים. עליתי למעלה, לקחתי את העוזי, בעטתי בדלת ורוקנתי עליהם את המחסנית. אחרי כמה דקות קלטתי מה עשיתי. בהתחלה נרגעתי שאין יותר סכנה לחיים שלי, אחר כך נלחצתי. ידעתי שצריך להיפטר מהגופות".
"בכלל לא הייתי שם", סיפר אושרי ל"מעריב". "למחרת גילו הבדואים שגרו שם את הגופות, לאחר שראו רגל מבצבצת מהחול. הם הזעיקו את המשטרה. במוצאי שבת כבר טסתי עם רחמים לאמסטרדם". השניים אומנם הצליחו להימלט, אך לבסוף נתפסו, נשפטו ונגזר עליהם מאסר עולם.
סיפור הרצח, הסתרת הגופות, ההימלטות לחו"ל והתפיסה יכול בקלות למלא עשרה פרקים של "הסופרנוס", אבל זה קרה פה, בישראל, בכרם התימנים, שהייתה בשנות ה־60 וה־70 מרכז תוסס של תרבות, מוזיקה, אוכל, בילויים - וגם פשע. "כנופיית הכרם", שיש הטוענים שהייתה ארגון הפשע המאורגן הראשון בישראל ושהתפרקה לאחר הרצח של אוריון וכהן, שלטה ביד רמה בכל התחומים האלה.
חברי נפש ושותפים
אהרוני, יליד שכונת התקווה שזכה לכינוי "גומדי" ("הגמד") בשל גובהו, גדל עם משפחתו בצריף קטן, לא סיים את הלימודים בבית הספר היסודי ולאחר שחרורו משירות צבאי בחיל התותחנים נישא לבת שבע, בת למשפחת דנוך, ששלטה אז בכרם.
אושרי, יליד הכרם, החל את דרכו בעולם הפשע כבר מגיל קטן. לאחר שנתפס בגיל 13 גונב כסף, נשלח להתחנך בקיבוץ. לפני גיוסו לצה"ל עבד כעוזר במסגרייה. את שירותו עשה כלוחם בגולני, ישב בכלא צבאי לאחר שסירב לגשת להכנה לקורס מ"כים, ועם שחרורו מהצבא כעבור 14 חודשי שירות חזר לעבוד במסגרייה.
"כשטוביה עבד במסגרייה ואבא שלי במלטשת יהלומים, הם החליטו לעשות ביזנס ביחד וכך הקימו את 'כנופיית הכרם'", אומרת ברון. "טוביה ואבא שלי היו בלתי נפרדים. אי אפשר היה לראות את האחד בלי השני".
הם היו חברי נפש ושותפים, למרות ששניהם הפכים גמורים: אבא שלי כונה 'הבורר', הוא היה איש שלום, מנסה תמיד להרגיע את הרוחות, מחושב ושקט, וטוביה היה יותר מוחצן, חם מזג ועצבני. הם השלימו זה את זה. אמא שלי תמיד הייתה אומרת: 'אני לא אשתו של רחמים. טוביה הוא אשתו הראשונה'", הוסיפה.
הפשע הראשון שביצעו השניים היה ב־1965, אז שדדו מלטשת יהלומים ברמת גן וגנבו כ־800 אלף לירות. "כיס אחד של יהלומים ואתה לא צריך לעבוד יותר", הסביר אושרי בריאיון ל"עובדה". שוד זה היה הספתח לשורת פריצות למלטשות יהלומים.
הם הוליכו את גרופמן למלטשתו מתוך כוונה שיפתח להם את הכספת. בכיוון שליד המלטשה עברו עוברי אורח, נטשו את גרופמן ונמלטו מהאזור. החשודים שוחררו ממעצר בשל חוסר ראיות. בריאיון ל"עובדה" הודה אושרי במעשה.
שמותיהם של אהרוני ואושרי לא ירדו מהכותרות בשל עוד ועוד אירועי פריצה ושוד ששמותיהם נקשרו בהם, אך מלבד השודים הראשונים, היו אלה שליחיהם שעשו זאת.
הכרם לא עזב אותי
שרה דנוך, שנחשבה לאחת הנשים היפות והמחוזרות בכרם, מעידה כי גדלה לתוך החיים האלה. "והייתי חלק מהם בלי להיות עבריינית", היא אומרת.
לאחר הירצחו של בעלה, ניסתה דנוך להתחיל חיים חדשים עבורה ועבור בתה הקטנה, והכירה את עמוס אוריון, חייל קומנדו משוחרר ללא עבר פלילי שתכנן לעבוד ככימאי. בין השניים ניצת רומן. בטרם הכיר אותה, הכיר אוריון את אהרוני ואושרי, שגייסו אותו לכנופייה. "הייתה להם כריזמה ויכולת לדוג אנשים ללא עבר פלילי ולהפוך אותם לחיילים שלהם", היא מציינת.
דנוך מספרת כיצד הכירה את אוריון: ״בימי שישי הייתי לוקחת מרחמים את הרכב כדי לצאת עם חברות למועדון בתל אביב. רחמים אמר: 'רוצה את האוטו? תאספי את עמוס אוריון הביתה ואז תיסעי לאן שאת רוצה'. הסכמתי, וככה הכרתי את עמוס, שכונה 'דיסקו' משום שאהב לרקוד. הוא היה יפה תואר, גבר מרשים. אהבתי את הטירוף שהיה לו בעיניים".
אוריון החל להסתבך לאחר שאושרי ואהרוני סידרו לו עבודה בחברת האבטחה ברינקס, מתוך כוונה לשדוד את הכספות במשרדי החברה. באוקטובר 1971, לאחר שסיים את עבודתו, הגיע אוריון למשרדים, חמוש באקדח גנוב, במטרה לבצע שוד. הוא נתקל שם בקצין המבצעים בחברה, דב ליבנה. בין השניים התפתח עימות ובמהלכו אוריון ירה שתי יריות בליבנה והרג אותו. לא נשדדו כספים במהלך האירוע.
אוריון השאיר את האקדח בזירת הפשע, נלכד לאחר מספר ימים והואשם ברצח למטרת שוד. "הוא העיר אותי משינה, סיפר לי שהוא רצח מישהו, והתחלתי להשתולל ולצעוק עליו", משחזרת דנוך. "צעקתי עליו שיברח מפה, שלא יערב אותי בזה". בריאיון עבר סיפר אושרי כי אוריון לא היה אמור לירות או להרוג את ליבנה וכי שלושה "חיילים" נוספים חיכו לו בחוץ, והיו לעזרתו במידה שהעניינים יסתבכו.
במקום להסגיר עצמו למשטרה, כפי שיעצה לו דנוך, בחר אוריון לחזור למשרדי הברינקס ולהתנהג כרגיל. הוא נתפס ונעצר שם. אושרי ואהרוני מינו לו את עורך דינם, אורי קידר, ונכחו בכל הדיונים בבית המשפט, כדי לוודא שלא יפלוט את זהותם של מי ששלחו אותו. לאורך כל המשפט טען אוריון כי לא היה באזור בשעת הרצח וכי נפלה טעות בזיהויו. זה לא שכנע את השופטים והוא הורשע ונידון למאסר עולם.
לאורך שנות ה־70, כשאוריון ישב בכלא רמלה ושמר על שתיקה, ביססה כנופיית הכרם את מעמדה כאימפריית הפשע המאורגן המפורסמת בישראל. העבירות שיוחסו להם כללו גניבה, שוד, סחר בסמים וניהול מועדוני הימורים לא חוקיים. לפעמים נקראו אושרי ואהרוני לחקירה, אולם בכל פעם שוחררו לאחר זמן קצר. המעצרים יצרו סביבם הילה, והם הפכו לאנשים החזקים בתל אביב.
"כולם אהבו אותם כי הם היו חבובים, התחברו לכולם, הגיעו לאנשי צבא ולאירועים משפחתיים של בכירי השלטון", מסבירה שרה דנוך. "טוביה היה איש מאוד מעניין ורחמים היה חכם, כאלה שכיף שהם בצד שלך. הם לא התנהגו כמו קרימינלים. היו אינטליגנטיים ועשו את כל הפעולות שלהם בחוכמה. הם גם תרמו הרבה כסף לנזקקים. כינו אותם ה'רובין הוד' של הכרם. הם עשו גם דברים טובים, לצד הדברים הרעים".
בתקשורת סוקרו אירועיהם המשפחתיים רוויי האורחים שבהם נכחו צמרת הצבא והשלטון, בהם רחבעם ("גנדי") זאבי, מי שהיה אלוף פיקוד המרכז ושימש באותה תקופה כיועצו של ראש הממשלה יצחק רבין למלחמה בטרור.
בתחקיר "עובדה" באפריל 2016 הודה אושרי כי הורה לאנשיו לפוצץ לבנת חבלה צה"לית בפתח דירתה של העיתונאית סילבי קשת, זאת בעקבות כתבה שבה מתחה ביקורת חריפה על התנהלותו של זאבי כאלוף פיקוד המרכז.
משפחתו של זאבי, שהתנגדה לשידור הכתבה, ציינה כי הטענות בדבר קשר עם עבריינים נבדקו כבר על ידי משטרת ישראל ולא נמצא בהן דבר. היא פנתה לבית המשפט בדרישה למנוע את שידור הכתבה, אך בית המשפט דחה טענה זו.
11 מי יודע?
ברשימה, שזכתה לכינוי "רשימת ה־11", נכללו 11 שמות של אנשים שנחשדו כראשי ארגוני הפשע בישראל. בין "כוכבי הרשימה" היו גם אהרוני ואושרי. פרסום הרשימה העצים את מעמדם בחוגי הפשע המאורגן בישראל, אף שהם טענו שהם אנשי עסקים לגיטימיים.
"המשטרה השתגעה מכך שיש לי כסף ושאין לה ראיות נגדי״, סיפר אושרי ל"מעריב" ב־2013. ״הם יכלו ללכת לרואה החשבון שלי ולראות שהכל לגיטימי. הסתובבתי עם אנשים מעולם הפשע, זה לא אומר שאני פושע. קניתי את מפעלי הבשר 'בר בקר' בבת ים. אחר כך גם היה לי את מפעל הסלטים 'זהו זה', ומכרתי 100 טון סלטים בחודש.
הפעלתי גם שלוש מסעדות ואחר כך התרחבתי לחו"ל ושיווקתי בדרום אמריקה ובאפריקה גלולות נגד היריון. כל הזמן חיפשתי אחרי פרויקטים מיוחדים ויכולתי להיות היום איש עסקים רציני. הייתי בן יותר מ־40, מה היה לי לחפש בסמים? הפרסום של 'רשימת ה־11' תפס אותי בלוס אנג'לס, זה הופיע אפילו בעיתונים האמריקאיים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל אחר כך קסם לי שאנשים פחדו ממני ורחשו לי כבוד. ידעתי שהרשימה היא שטות".
"מה שיש במאפיה ולא היה אצלם זה קשר משפחתי. מבחינת המשטרה הם נקראו 'פשע מאורגן נוסח ישראל'. המאפיינים העיקריים של החבורה הזו היו שהם עסקו בסוגי פשיעה שונים, היו להם קשרים לבכירים בשלטון ובצבא, והם אהבו מאוד את החיים הטובים, מסעדות, טיסות בחו"ל, קזינו ובילויים עם בחורות. היו כמה אישים בולטים בצמרת הארגון, וכל היתר היו חיילים שלהם.
"היו ידיעות מודיעיניות שהם קשורים לשוד יהלומים וסחר בסמים, אבל לא היו ראיות מספקות כדי להכניס אותם לכלא. רחמים וטוביה לא עשו בעצמם את מעשי הפשע אלא שלחו אחרים. באותה תקופה הייתי בצוות מודיעין מיוחד של המטה הארצי שהחליט לעקוב אחרי החבורה הזו 24/7. הייתי יושב בבית הקפה לידם, מקליט ומצלם.
"המשטרה והבילוש ישבו עליהם חזק מבחינת האזנות טלפוניות ומעקב, אבל הם היו מאוד חכמים. אהרוני היה יותר מחושב וזהיר, הוא היה פיקח מאוד וידענו שאותו לא נוכל להפיל, אבל אושרי היה יותר טמפרמנטי ואמוציונלי. הוא פעל עם הרגש ולא עם הראש. קיווינו שמתישהו הם ייפלו, אבל ידענו שיהיה קשה להפיל אותם".
לא פושע - עבריין
פנחס טוען שההילה סביב אהרוני ואושרי מוגזמת: "הם לא היו ארגון פשע רציני, הם היו סתם עבריינים זוטרים. כנופיה תל־אביבית שפעלה רק באזור שלהם ולא מעבר לזה. גורמים במשטרה הקימו יחידה קטנה שתעקוב אחרי כל הנפשות הפועלות בתל אביב והרכיבו את רשימת ה־11 בלי שום ביסוס. לא היה שום קשר בין זה לבין המציאות. בראש הרשימה העמידו את גומדי ואושרי וטענו שהם העבריינים הבכירים בישראל.
מה פרסום הרשימה עשה? זה יצר להם שם בעולם הפשיעה ופתאום התחילו להתייחס אליהם כאילו הם מינימום ראשי המאפיה הסיציליאנית, אנשים ברחוב עשו להם כבוד, ואז גם המשטרה התייחסה אליהם ככה. כולה היו להם כמה מעשי פשע קטנים, הם קנו נכסים בחו"ל, קנו דירות בארץ וזהו.
"ביחס לעבריינים שיש היום במגזר הערבי הם כלום. מה שהם השיגו זה מה שהיום כל עבריין מתחיל משיג. היום אף אחד לא היה סופר אותם בכלל על הפשעים הקטנים שהם עשו. הם היו קצת שודדים, פה ושם פרוטקשן קטן על דוכנים בשוק הכרמל וזהו. הם היו כנופיה מקומית עם שם ארצי".
בסוף שנות ה־70 אהרוני ואושרי נהנו מעושר רב, קנו דירות בצפון תל אביב, ניהלו חיי משפחה נורמטיביים ושלטו בתל אביב. "עד גיל 10, כשאירע הרצח הכפול של עמוס אוריון ועזר כהן, לא היה לי מושג בכלל שאבא שלי מתעסק בדברים לא כשרים. אבא לא הביא את העבודה הביתה״, אומרת ברון.
״אחרי שנים שאלתי את אבא שלי למה הוא היה צריך להיכנס לעולם הרע הזה, והוא ענה: 'לא רציתי לעטוף לך את הסנדוויץ' בנייר עיתון. רציתי לעטוף אותו בנייר פרגמנט, לגדל אותך בסביבה טובה ולהעניק לך חינוך טוב, לא כמו שאני גדלתי. העולם הזה זו הייתה הדרך שלי'. עד יומו האחרון הוא לא קרא לעצמו 'פושע' אלא 'עבריין'. הוא עזר להרבה אנשים, נתן לאלמנה דירה, לעניים כסף, וממש היה לו לב טוב. בשבעה אמרו לי שמה שהפיל אותו זה טוב הלב שלו".
מה שניפץ את האידיליה של אושרי ואהרוני היה שחרורו המוקדם של אוריון מהכלא במאי 1980, יום העצמאות של מדינת ישראל, לאחר שראיות שונות חיזקו את טיעוניו כי ייתכן שלא הוא היורה. יום לפני שחרורו, לאחר שריצה תשע שנים, הוא הצהיר: "מחר אני יוצא לחפש את מי שביצע את הרצח".
בריאיון ל"מעריב", טען אושרי כי "משטרת ישראל החליטה לשחרר את עמוס כדי להפיל אותי. איזה רוצח משתחרר אחרי תקופה קצרה כל כך? המשטרה הכניסה את השם שלי לרשימת ה־11, ושיגע אותם שלא היה להם דבר נגדי. אז עמוס שיקר ונתן להם את מה שרצו. הוא אמר שרצחתי את ליבנה ושלקח על עצמו את התיק בשבילי. הם ראו בו, באסופי הזה, ישועה".
רימון קשור בחוט
הוא שוחרר בנובמבר 1979 וחזר להטיל את אימתו בבירה. לאחר שאוריון שוחרר, כחצי שנה אחריו, השניים הפכו בלתי נפרדים. הם הסתובבו בירושלים, מצבם הכלכלי נראה טוב אך יצר הנקמה לא עזב את אוריון.
כשאוריון השתחרר הוא גילה שלא רק שאושרי ואהרוני נהנים מהחיים הטובים, אלא גם שאושרי, שהיה נשוי ואב לשלושה, מנהל רומן מחוץ לנישואים עם שרה דנוך, שנפרדה מאוריון זמן קצר אחרי שנכנס לכלא. לאושרי ולדנוך אף נולדה תינוקת.
"לא נמשכתי אל טוביה, לא אהבתי אותו, שנאתי אותו, לא אהבתי את השחצנות שלו ובכל זאת הוא הצליח להביא אותי בדרך שלו", אומרת דנוך על הרומן שהחל להירקם ב־1979. "לא רציתי אותו גם כי הוא היה גבר נשוי, אבל הוא היה בחברה של האחים שלי והייתי פוגשת אותו באירועים משפחתיים, במסיבות, ולא הבנתי למה הוא מחזר אחרי בטירוף. החברים שלנו לחצו עלינו לצאת. יצאנו למועדון בנתניה ושם הוא שיחק אותה ג'נטלמן, פתח לי את הדלת, הביא אוכל, פינוקים, הדליק לי סיגריה וככה זה התחיל".
על רקע רצונו לנקום, דרש אוריון מאושרי ואהרוני "דמי שתיקה" בסך 300 אלף דולר, בטענה כי הם האחראים הישירים לרצח דב ליבנה, וכי הוא ישב לחינם בכלא ולא גילה את דבר מעורבותם, כביכול. השניים סירבו. אוריון וכהן הזמינו את אושרי לפגישה. "עמוס בא למפעל הסלטים שלי וביקש לדבר", סיפר אושרי בריאיון ל"מעריב".
"הייתי טיפש ונכנסתי לאוטו שלו, שם ראיתי את עזר כהן. עמוס ישב מאחור ופתאום הוציא אקדח והצמיד אותו לצוואר שלי. נסענו לבת ים, וליד מלון שנקרא 'פאן אמריקן' הם אמרו לי לחפור בור שבו תהיה הקבורה שלי. כרעתי על הקרקע וחפרתי עם הידיים, תוך שאני מנסה לשכנע אותם לא להרוג אותי. בזמן הזה אחד מהם משתין עליי.
"הבטחתי שאגייס כסף, והם השאירו אותי בשטח והלכו. בעיניי זה פלא שהמשוגעים האלה לא הרגו אותי. מעולם לא נתתי סטירה לאדם ובטח שלא הרגתי מישהו, אבל באותו רגע ידעתי שהם לא יכולים להישאר בחיים. כמה ימים אחר כך חזרתי הביתה לפנות בוקר, ומה אני רואה? רימון קשור בחוט מונח ליד הדלת. ידעתי שהבן שלי צריך לצאת כל רגע לצבא, אז החזקתי את הנצרה ושחררתי את הרימון. לא יכולתי לשתוק כאשר מנסים לפגוע במשפחה שלי. ידעתי שאני צריך לדאוג לעצמי. עשרה ימים לא ישנתי".
ואז התרחש הרצח הכפול והמזעזע של אוריון וכהן במפעל "בר בקר". ב"עובדה" טען אהרוני כי לא ידע על כוונתו של אושרי לרצוח את השניים באותו ביקור, אך לא הופתע מכך. אושרי טען כי אהרוני ידע. לימים הפכה דילמה זו לדאחקה פופולרית של "ארץ נהדרת" כשרועי בר־נתן חיקה את שרה דנוך והטביע את הציטוט: "רחמים לא ידע".
"טוביה בא לאבא ואמר לו מה שאמר לו, ואבא אמר לו: 'עצור, בוא נעשה איתם משא ומתן. הם לא יעזבו אותנו'", אומרת בתו של אהרוני. "אבא הציע לקבוע פגישת בוררות במפעל הבשר במטרה להוריד את סכום דמי השתיקה, לשלם ולסגור עניין. ואז נשאלת השאלה, שעד היום לא ידועה, אם רחמים ידע או לא ידע שטוביה נמצא במפעל, והכל הסתבך. אבא שלי ביקש מטוביה להסגיר את עצמו למשטרה, טוביה סירב בתוקף וצעק על אבא שלי. אבא רצה לציית לקודים של העולם הזה, לכן הוא עזר לשותף שלו להעלים ראיות".
אחד מעובדי המפעל, רמי ערוסי, היחיד שנכח בזירה בזמן הרצח, העמיס את החביות עם הגופות לטנדר, ויחד עם אחיינו של אושרי, אבנר מעודד, כאמור קבר את הארגזים והנשק בחולות אשדוד. "הם היו חבורת מטומטמים", אמר אושרי.
"הרצח היה פאשלה של המשטרה", טוען פנחס. "אושרי וגומדי היו תחת מעקב של המשטרה, ראו אותם נכנסים למפעל, ואחרי כן ראו את אוריון וכהן נכנסים, ואז רואים שרק אושרי וגומדי יוצאים. לא הבינו ששניים נרצחו במפעל. כל העניין הזה קרה מתחת לאף של המשטרה, שהפעילה מעקב על המפעל. ועוד אחרי זה יוצא ערוסי עם הארגזים ונוסע ואף אחד לא שם לב. העובדה שאושרי בעצמו ירה באוריון ובכהן ואחרי זה הם לא ידעו איך להסתיר את הגופות כמו שצריך, מעיד שמדובר פה בחבורת עבריינים חובבנית".
אל תחזור
על פי רשימות של המשטרה, פחות מיממה לאחר הרצח צלצל אושרי אל גנדי, ששימש אז כיועץ מיוחד לשר המשטרה, ושאל אותו: "אני צריך אותך. אתה יכול להגיע?". גנדי השיב: "אם צריך אני בא". לימים, כשנשאל גנדי על אותה שיחה הוא הכחיש שהגיע לפגוש את השניים.
בריאיון לאסנהיים, טען אושרי כי גנדי הגיע (אף שבראיונות קודמים שלל טענה זו), אך לא נמצאו הוכחות לכך. על פי גרסתו של אושרי, גנדי ניסה לסייע לשניים באמצעי מילוט, ולא הצליח. לבסוף הם קנו כרטיסי טיסה לכיוון אחד בשמות אהרונוביץ' ואושרוביץ' ונמלטו לאמסטרדם, שם התפצלו דרכיהם: אושרי נשאר בהולנד, ואהרוני ברח לברזיל.
"כשהרצח פורסם בעיתון, ילדה מבית הספר אמרה לי: 'אבא שלך רוצח'", נזכרת ברון. "לא היה לי שמץ של מושג למה היא מתכוונת. נסעתי לכרם התימנים, ירדתי בתחנת האוטובוס וראיתי בכותרות העיתונים: 'הוצא צו מעצר נגד גומדי'. התחלתי להבין מה קורה. אני זוכרת את אמא שלי מדברת עם אבא מברזיל מהטלפון של השכנה, כי אצלנו בבית היו האזנות לקו".
אושרי שוחרר בשנת 2000, אחרי 20 שנות מאסר בכלא מעשיהו. הוא פתח מועדון קלפים בשם "אופטלגין" וחנות שניסתה לשווק תה סרפד, נבטים אורגניים ושמנים ארומטיים. תחילה עבד יחד עם דנוך, ששמרה לו אמונים. בהמשך הם נפרדו, אישית ומקצועית. בעשור האחרון לחייו ניהל אושרי חנות בשוק הכרמל שבתל אביב. הוא צעד מדי יום בטיילת, הסתובב בכרם התימנים וגר בדירה צנועה בשינקין. הוא נפטר ב־2019 בגיל 82.
באוגוסט 1981, כשנה אחרי הרצח, הגעגועים הכו גם באהרוני, שהזמין את משפחתו אליו לברזיל. הוא לא ידע שהאינטרפול עקב אחרי משפחתו. "עלינו בטיסה לברזיל, עם קונקשן באיטליה", מספרת ברון.
"כשירדנו באיטליה, ניגש אלינו בטרמינל בחור מטעם אבא ששאל: 'אתם הילדים של גומדי?'. ענינו 'כן', ומיד המשטרה האיטלקית קפצה עליו. נבהלתי, חשבתי שהוא עמד לרצוח אותנו. היה שם כאוס נוראי. מתברר שאבא היה במלון באיטליה, חיכה לנו שם. המשטרה הגיעה למלון ועצרה אותו. פגשנו אותו בתחנת המשטרה, הוא חייך אלינו, אמר שתכנן לחזור לארץ להסגיר את עצמו. הוא חשב שהוא יקבל עונש פחות חמור משל אושרי על סיוע לרצח".
אהרוני הוסגר לישראל והורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשירת קשר לרצח. המדינה ערערה והוא הורשע בבית המשפט העליון ברצח ועונשו נקבע על מאסר עולם, שאותו החל לרצות בכלא מעשיהו בשנת 1986. הוא שוחרר ב־1998 לאחר קיצור עונשו.
אהרוני לא עזב את עולם הפשע גם לאחר השחרור. ב־2004 הורשע בקשירת קשר להברחת 1.3 מיליון כדורי אקסטזי מבלגיה לארצות הברית ונידון ל־12 שנות מאסר. עונשו קוצר ב־2014 בשל מצבו הבריאותי הרופף. "הוא יצא מהכלא ב־98' די מרושש", אומרת ברון. "כנראה רצה לעשות עוד מכה כדי להתיישר ואז להפסיק עם זה, והוא נתפס". הוא נפטר ב־2016 בגיל 76.
בין החיים הנפרדים הייתה לשניים עוד אפיזודה אחת משותפת, כשלזמן קצר פתחו מסעדה ומועדון. "הם הסתכסכו על כסף ולא דיברו", מציינת ברון. "נוצר קרע רציני ביניהם. ב־2015, בתוכנית 'עובדה', הפגישו אותם וניסו לצייר שהם עשו סולחה, אבל הסולחה הזו הייתה רק לתוכנית".
התרעות פיקוד העורף