בקרקאס, הקרטל אינו אויב המדינה אלא זרועה. קרטל דה-לוס-סולס נטוע בצמרת הצבאית והפוליטית, והסמים הם כלי שלטוני למימון, השפעה ולחץ. לכן האשמות הנרקו-טרוריזם והפעולה הצבאית נגד תשתיות ההברחה לא היו חריגות אלא מסקנה: משטר כזה הוא ארגון טרור עם דגל.
אותו היגיון חל גם על קטאר. היא אינה "מתווכת" אלא תשתית. היא מארחת דרך קבע את הנהגת חמאס, מספקת לה מימון והגנה מדינית, ומאפשרת לה לפעול כגוף מדיני לגיטימי תוך ניהול מערכה צבאית נגד אזרחים. ניתוק היחסים ב-2017 מצד סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים אינו אנקדוטה אלא כתב אישום אזורי: תמיכה שיטתית באחים המוסלמים, מימון ארגונים חמושים, שיתוף פעולה עם איראן ושימוש במדיה כהסתה. החרם לא נולד מגחמה אלא מהכרה שהמשטר הקטארי אינו רק מאפשר קיצוניות, אלא מתפעל אותה.
גם טורקיה של ארדואן עומדת באותו מבחן. אנקרה אינה מסתפקת בסובלנות כלפי חמאס והאחים המוסלמים, אלא הפכה לביתם המדיני. הנהגות, מפקדות, דרכונים, חופש פעולה וגיוס כספים ניתנים בחסות המדינה. ארדואן מתעקש להציג את האחים המוסלמים כתנועה רעיונית, אך בפועל מדובר ברשת בינלאומית הפועלת באמצעות טרור והפחדת אזרחים כדי לכפות סדר פוליטי. טורקיה אינה רק מארחת אלא מגינה ומלבינה. אם ונצואלה משתמשת בקרטל כסכין, טורקיה משתמשת בארגון אידיאולוגי חמוש כמכשיר.
טראמפ סיפק את החוט המקשר. הכרזותיו על האחים המוסלמים כארגון טרור לא נותרו רק רטוריקה, גם אם היישום המשפטי נותר זהיר, בעוד המדינות שמארחות, מממנות ומגינות על התנועה נותרו מחוץ להגדרה. עצם האמירה קבעה עיקרון: אין הבדל מהותי בין טרור דתי לטרור פלילי כאשר שניהם משמשים מדיניות. אלא שכאן נחשף הפער. בעוד ונצואלה נענשת בסנקציות, כתבי אישום, מצור ימי ופעולה צבאית, קטאר וטורקיה מקבלות יחס הפוך. לא משום שהן נקיות יותר, אלא משום שהן מועילות יותר.
מתברר שמבחן מדורו אינו מבחן של טרור אלא של נוחות. טרור נבחן לפי פונקציה: קשר לארגונים אלימים, מימון, הגנה ושימוש בהם ככלי מדיניות. לפי אמת מידה זו, קטאר וטורקיה עומדות באותו מבחן לא פחות מוונצואלה ואינן נבדלות ממנה בהתנהלותן. מכאן עולה שאלה פוליטית, שבמוקדם או במאוחר תהפוך למשפטית: אילו מדורו היה מגיע לוושינגטון עם בואינג מוזהב, האם היה מוכרז כראש ארגון טרור או כשותף.
התרעות פיקוד העורף