"כחול־לבן" זו לא סתם סיסמה ריקה - זו אחריות לאומית

אי אפשר מצד אחד לדבר גבוהה־גבוהה על חיזוק התעשייה הישראלית, על “ייצור מקומי” ו”ציונות כלכלית”, ובאותה נשימה לרצף את כיכר המדינה, אחד הסמלים של תל אביב, באבנים מיובאות מסין

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
יבוא וייצוא סחורות
יבוא וייצוא סחורות | צילום: REUTERS/Vitaly Nevar
2
גלריה

בשנתיים האחרונות חוותה מדינת ישראל מחדש את משמעותה של עצמאות. המלחמה חשפה את מה שאנחנו, התעשיינים, יודעים כבר שנים - מדינה שלא מסוגלת לייצר ולספק את צרכיה נשארת תלויה בחסדי אוניות, נמלים ומכולות - ומי שחי על מכולות, בסוף נשאר בלי רצפה מתחת לרגליים. זו ההזדמנות להפסיק להשתמש ב”כחול־לבן” בתור סיסמה ריקה ולהפוך אותה למדיניות מחייבת.

אי אפשר מצד אחד לדבר גבוהה־גבוהה על חיזוק התעשייה הישראלית, על “ייצור מקומי” ו”ציונות כלכלית”, ובאותה נשימה לרצף את כיכר המדינה, אחד הסמלים של תל אביב, באבנים מיובאות מסין. זו לא רק צביעות, זהו כשל מוסרי וכלכלי. את אבני הריצוף הללו יכלו לייצר כאן, במפעלים בירוחם, באשדוד או בחצור הגלילית, עובדים ישראלים שמכירים את האקלים, את הקרקע ואת הצרכים. במקום זאת, הכסף  זורם למפעלים שמעבר לים.

גיורא אקרשטיין
גיורא אקרשטיין | צילום: תומר פולטין

אני, כתעשיין ישראלי גאה בחברה שפועלת כבר כמאה שנה, לא מבקש טובה. אני  מצפה  מהמדינה למלא את חובתה הבסיסית - להעדיף את הייצור המקומי בכל מקום שבו הוא קיים ויכול לתת מענה. בדיוק כפי שחיילים מגינים על הגבולות, כך אנחנו התעשיינים מגינים על העצמאות הכלכלית של ישראל. בפרויקטים ציבוריים, תחבורתיים, וגם בפיתוח עירוני, חייבת להיות הנחיה ברורה - קודם נותנים הזדמנות לייצור ישראלי, ורק אם אין פתרון מקומי, פונים ליבוא.

העולם כולו נע לכיוון של הגנה על שרשראות האספקה. מדינות מבינות שאסור להן להיות שבויות של יבוא ומקבלות החלטות אמיצות כדי לשמור על יכולת ייצור מקומית. בישראל אנחנו עדיין מתנהגים כאילו תמיד תהיה אונייה שתגיע בזמן, כאילו משבר עולמי או מלחמה אזורית הם דברים שקורים “שם” ולא כאן. כדי שהתעשייה הישראלית תמשיך להתקדם, המדינה חייבת לעשות יותר מאשר לנאום על “חדשנות” ו”סטארט־אפ ניישן”. היא צריכה לבחור בתעשייה המקומית במדיניות, במכרזים, ברכש ובתכנון.

לצד כל אלה, ישנו פער כואב נוסף: המדינה מדברת על עידוד תעסוקה ו”חיזוק הפריפריה”, אבל לא נותנת לתעשייה מקומות  לגדול בהם. כדי להקים מפעל תעשייתי גדול דרוש שטח של עשרות דונמים. בפועל, תעשיינים בתחומים שונים נתקלים בחסמים תכנוניים, בבירוקרטיה ובמחסור בהקצאת קרקעות מותאמות. צריך להחליט שתעשייה היא לא מטרד אלא נכס לאומי, ולהקצות לה שטחי ייצור משמעותיים.

כמי שזכה בפרס מפעל חיים של התאחדות התעשיינים וכמי שתעשייה זורמת לו בדם, אני קורא לממשלה לעשות את המהלך הפשוט והאמיץ - לאמץ מדיניות ברורה של העדפת תוצרת כחול־לבן במפעלי קבע, להציב יעד שלפיו בתוך עשור רוב ההשקעות הציבוריות יופנו לרכש ישראלי, ולהקצות לתעשייה המקומית את הקרקע והעידוד  שהיא צריכה כדי לצמוח. זו לא רק החלטה כלכלית - זו הכרעה על עתיד המדינה.  מדינה שמוותרת על התעשייה שלה מוותרת, צעד אחר צעד, גם על העצמאות שלה.

תגיות:
יבוא
/
תוצרת הארץ
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף