מסע בישראל מצפון לדרום, בתחילת חורף 2025, הוא מסע פרדוקסלי. מצד אחד, הערים והיישובים שנזנחו במשך שנים רבות והוכו עוד יותר, אם בשל המלחמה ואם בשל מדיניות כושלת - ממטולה וקריית שמונה בצפון, דרך באר שבע בירת הנגב, ועד אילת שבדרום. מצד שני, הפוטנציאל העצום, הבלתי נדלה, שטמון בפריפריה הישראלית. הלב נחמץ מול אפשרויות הפיתוח האדירות שהיו יכולות להתממש לו היתה קיימת כאן הנהגה פוליטית אמיצה, רבת תושייה, שמסוגלת לשלב חזון עם כושר ביצוע.
אלא שקריית שמונה אינה לבד. גם באר שבע מופלית לרעה ומודרת מהטבות מס שמהן נהנים יישובים סמוכים, ככל הנראה בגלל שראש העיר אינו נמנה על מפלגת השלטון. כך נראית מדיניות שאין בה אסטרטגיה לאומית, אלא גישה פוליטית צרה.
השקעה בפריפריה איננה "הוצאה"
לישראל דרושה היום אסטרטגיה לאומית חדשה שתביא למיצוי הפוטנציאל של הפריפריה, תזניק את הכלכלה הישראלית ותתרום להקלה על הצפיפות הגבוהה בגוש דן - שהוכיחה את מסוכנותה בסבב מול איראן, שכנראה אינו האחרון.
לפי תחזיות בנק ישראל ומשרד האוצר, שיעור הצמיחה של המשק בשנת 2026 צפוי להסתכם ב‑4.7%–4.9%, אך שיעור הצמיחה הפוטנציאלי של ישראל יכול להגיע לכמעט 8%-7% אם אכן נהפוך את הפריפריה למנוע צמיחה מרכזי.
אך כדי להגיע לשיעור צמיחה זה, יש להשקיע בפריפריה לא רק כסקטור כלכלי, אלא גם כמרחב אסטרטגי. לצורך כך נדרשות השקעות משמעותיות בחינוך, בתשתיות, ביזמות ובחדשנות טכנולוגית, לצד תמריצים והטבות מס.
הדבר גם מחייב את הממשלה ואת משרד האוצר לראות בהשקעה בפריפריה לא רק "הוצאה", אלא השקעה לטווח בינוני וארוך שתניב תשואה כלכלית עודפת. השקעה כזו תאפשר השגת יעדים חברתיים משמעותיים, כמו צמצום הפערים בין המרכז לפריפריה וקידום השוויון בין חלקי האוכלוסייה - נושאים שמדברים עליהם בלי סוף, אך עושים מעט מאוד כדי להגשימם בפועל.
ריכוזיות קיצונית במרכז
הנתונים בשטח מספרים כיום סיפור של פערים בלתי נסבלים בין מרכז לפריפריה. למשל, ההכנסה הפנויה לנפש בפריפריה נמוכה בכ‑25% מהממוצע הארצי, שיעור ההשכלה הגבוהה נמוך ב-15%-20% לעומת המרכז, ושיעור התעסוקה בפריפריה נמוך בכ‑10%-12%. הפערים ניכרים גם בשירותים דיגיטליים בסיסיים. על פי נתוני הלמ"ס, רק כ‑35% מהרשויות המקומיות בפריפריה משתמשות במערכות ניהול תחבורה מתקדמות, לעומת כ‑70% במרכז. הפערים הללו אינם רק סטטיסטיים; הם משפיעים על איכות החיים של התושבים ועל היכולת למשוך עסקים והשקעות.
הנגב והגליל מכסים כיום כ‑80% משטחה של המדינה, בעוד המרכז - השפלה, העמקים והחוף - חולשים על כ‑20% בלבד בצפיפות מהגבוהות בעולם, מחזיק בידיו את עיקר הכוח הכלכלי, התעסוקתי והטכנולוגי. שום אומה חפצת חיים לא תוכל לסבול פערים כאלה לאורך זמן.
אם מנתחים את הפערים דרך פריזמה של ההייטק - קטר הצמיחה המרכזי של המשק - ברור עד כמה המצב בלתי נסבל. כ‑75% ממשרות ההייטק מרוכזות במרכז, בעוד שהפריפריה (צפון, דרום וירושלים) מחזיקה בכ‑25% בלבד. תל אביב לבדה אחראית לכ‑50% מעובדי ההייטק, מה שמדגיש את הריכוזיות הקיצונית ומעמיק את הפערים החברתיים.
גם בתחום המיזמים המצב דומה. רק 9% מחברות ההייטק ממוקמות בפריפריה ונתון זה נותר יציב יחסית בשנים האחרונות. המלחמה שינתה רבות מהתפיסות שרווחו בישראל עד השבעה באוקטובר. היום ברור, במיוחד לצעירים, כי תקומתה של ישראל עשויה להגיע מהפריפריה ולא מ"מדינת תל אביב" הפקוקה והיקרה, שלא מציעה אופק ותקווה ובעצם קורסת לתוך עצמה.
ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות
ישראל זקוקה כיום לחזון חדש, מרהיב ורחב היקף, שבו הפריפריה מנקזת אליה את המשאבים והמאמץ הלאומי של המדינה - בדומה לחתירה למערב במאה ה‑19 בארה"ב. חזון כזה כולל הקמת תשתיות חדשניות, יצירת מרכזי תעסוקה בחזית הטכנולוגיה ומוקדי תרבות.
אך הדבר החשוב ביותר הוא השקעה משמעותית בנגישות תחבורתית. לפריפריה דרושה רשת תחבורה מודרנית, הכוללת רכבות כבדות וקלות, אוטובוסים חשמליים וחיבורים בין האזורים השונים, שתאפשר קישוריות אמיתית.
בעניין זה לא צריך להמציא מחדש את הגלגל. ניתן ללמוד ממדינות אחרות, בסדר גודל של ישראל, שפעלו להקטין את הפערים בין המרכז לפריפריה ולחזק את הצמיחה האזורית. שווייץ, למשל, השקיעה באופן משמעותי בתשתיות תחבורה מקומיות ורכבות מחוזיות, שמחברות בין הערים הקטנות למרכזי הכלכלה.
אוסטריה יישמה מדיניות אזורית שהציעה תמריצי השקעה לחברות בפריפריה ושילוב שירותי חינוך ותעסוקה, מה שחיזק את האטרקטיביות של האזורים הפריפריאליים. גם מדינות נורדיות, כמו דנמרק או נורבגיה, הצליחו באמצעות השקעה בתשתיות, קישוריות תחבורתית ותמריצי תעסוקה לשמור על פריפריה תוססת מבחינה כלכלית וחברתית, ולהקטין את הפערים מול המרכז.
לנתב את המאמץ הלאומי צפונה ודרומה
הפריפריה לא צריכה להישאר "החצר אחורית" של ישראל. היא יכולה להיות מוקד החדשנות הלאומי החדש וכלי לשדרוג חברתי וכלכלי של המדינה בעשורים הקרובים. אך כדי להפוך את החזון הזה למציאות, אין מנוס מהנהגה פוליטית חדשה - רעננה, נועזת ומחוברת לקרקע - שתסלול דרך לאסטרטגיה לאומית חדשה, שתנתב את המאמץ הלאומי צפונה ודרומה. הנהגה כזו יכולה לצמוח מקרב החיילים החוזרים הביתה, מהמתנדבים הרבים ומהחברה האזרחית, ולספק את האנרגיה, האמונה והכוח להביא שינוי משמעותי.
מי שיממש חזון כזה יבטיח לא רק את עתיד הפריפריה אלא את עתידה של המדינה כולה, ברוח החזון הציוני המקורי של יישוב הארץ והגנה על גבולותיה. זהו השלב הבא של הציונות והוא הכרחי לא פחות מקודמיו.
התרעות פיקוד העורף