יש חשיבות לשילובם של החרדים בערוצי התעסוקה ובחיי המדינה, אלא שאין לשילוב הזה קשר עם ביטחון ישראל. אכן, רצוי לפרק את מאפייני הכת הפרימיטיביים של החברה החרדית. בעיקר היחס לנשים ולכופרים, ומשטר פנים־דיקטטורי שמונע מהדור החרדי הצעיר להשתלב בסיכוי לחיות בחברה ליברלית, שממצה את הדברים הנכונים שהעולם הליברלי מציע. כל החבילה הזו ראויה, אך אין לה קשר לביטחון ישראל אלא במקרה של חרב על הצוואר. וכמו שנאמר, זה לא המצב כיום.
המוסכמה היא שהצבא צריך X חיילים לטובת Y משימות וזירות, בעיקר באגף החי"ר. המהדרין אף נוקבים במספרים, אך בעיקרון מדובר במניפולציה לצרכים פוליטיים, אישיים ואידיאולוגיים, בדומה למלחמות ההתשה הנוכחיות. השאלה המתבקשת היא לכמה משימות וזירות נזקק צה"ל, ומי ומה קובע את פוטנציאל הסכנה של כל משימה או זירה.
מצבנו היום הוא שאחרי המלחמות בעזה, בלבנון, בסוריה, בתימן ובגדה, אין בזירות האלה כוחות שיכולים לאיים על ישראל. בטח לא לפתוח במלחמה יזומה. הנחת עבודה סבירה אומרת שאם מדובר בטרור מקומי, יש למערכת הביטחון כלים – חיילי סדיר וקבע – כדי לטפל בו.
האיום האיראני הוא לא גרעיני אלא טילי, מה שמחייב יישור קו עם הניסיונות האמריקאיים להסדר. סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, דיווחה שאינה יכולה לאמת את מיקום ואיכות מאגרי האורניום המועשר ברמה של פצצה. הגישה לאתרי הגרעין נחסמה בעקבות תקיפות חיל האוויר.
הביאו את דונלד
בעיקרון, במשך שנים צה"ל פועל על פי תוכנית מגירה שהייתה קרויה "מקרה הכל" - כאשר כל שכנינו בגבול תוקפים במכה אחת ויש להם סיוע חיצוני ממדינות ערב. בסיבוב הרב־זירתי האחרון הוכיחה מערכת הביטחון שהיא מסוגלת לטפל בכל האיומים במקביל, כולל יכולות־על, כולל אותה פראות – ועזה ההרוסה היא ההוכחה.
הבעיה היא שהממשלה הנוכחית לא מסוגלת להגיע להסכם שמשמעות הנראוּת שלו היא צבא וטנקים נסוגים. אחרי הניצחון הצבאי, נתקענו בלבנון, בסוריה וברצועה. בהיעדר רגל מדינית מסיימת וראש ממשלה אמיתי, קלענו את עצמנו בכוונת מכוון למלחמות התשה מטופשות ולפעולות הרואיות חסרות משמעות "מעבר לקווי האויב".
התירוץ לדשדוש האלים הוא שהאויב מתכונן ללחימה וצבירת אמל"ח היא איום קיומי. בחיים האמיתיים סביר להניח שמדינה או ארגון יצברו אמצעי לחימה בסביבה אלימה, וישראל הוכיחה שבמקרה של איום אמיתי היא האלימה מכולן.
זה הזמן להכות בברזל המלובן שנצרב בבשר האייתוללות, כמו גם בהנהגות חמאס וחיזבאללה – וללכת להסדרים. צה"ל לא ממליץ על צעד מדיני משום שזה תפקידה של הממשלה שמנחה אותו להיות גיבור, וכל חייל חלל הוא הוכחה לכך ש"הם" רוצים להשמידנו.
לא צריך להמציא את גלגל ההיסטוריה במצבים דומים. הדרך היחידה היא הפסקת אש פורמלית בחסות כל המעצמות, מסין ועד ארה"ב, כולל ארצות ערב, בליווי שרשרת של אירועים פומביים ושיחות פנים אל פנים שיעצבו שיח ותקווה של שלום.
עבד של הזמן
עכשיו חוק הגיוס, זוכרים? ברגע שנצליח להסיר מתודעתנו את האיום הקיומי המפוברק, ניתן יהיה לוותר על גיוס חרדים כחלק מעיצוב מחודש ומוסכם של פני החברה בישראל. ממשלה חצי סבירה חייבת לאמץ את מהלך הרגיעה כדי לתקן את החורבן שתשאיר ממשלת התליינים והבליינים.
על רקע תמונת הסיטואציה הביטחונית־צבאית, המאבק האזרחי כיום הוא קרב קצוות. מצד אחד, קפלניסטים וקפלניסטיות שיש להם עורף ציבורי ובינלאומי מוצק לפתרון שתי המדינות. מצד שני, סרוגים ומשובסות שיש להם עורף ציבורי וקואליציה כנועה לביצוע תעתועי התנחלות בעזה, בלבנון, בבשן, ושאר הזיות משיחיות ותפיסת עולם שאומרת: עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. האלטרנטיבה היא מלחמת נצח מלוכלכת.
ובמעבר חד, אין דרך להימנע מהשאלה המטופשת איזה מין אנשים ונשים יהודים ויהודיות מסתובבים בגדה כשכל החרא הזה קורה על מפתן ביתם. מילא חמלה אנושית, אללה אכבר. מה עם בוחן מציאות שמזהה את מגבלות הכוח, כאילו אין חוקים או כוחות לעומתיים בישראל ובעולם?
מה גם שכל הפעילות הזו מתבצעת על רקע הגירה שלילית של אוכלוסיית המתנחלים בגדה וכמעט רבע מיליון ישראלים שעזבו את המדינה במסגרת "גלות נתניהו" והשפעת המתנחלים על מדיניות אנטי־דמוקרטית של הממשלה. והס מלהזכיר אלפי חללים יהודים ופלסטינים שנפלו על מזבח המטרות הבלתי אפשריות שדרשה הממשלה. ממיטוט חמאס וחיזבאללה ועד המשך לחימה חסרת תוחלת ותועלת, תוך הפיכת מדינת ישראל למצורעת.
בשבועיים האחרונים אנחנו עדים להתפרצות היסטרית של חקיקה פרועה (וחסרת סיכוי) שאמורה כביכול לקדם את המהפכה המשפטית־משטרית, אבל למעשה לחלץ את מנהיגם כדי שיהיה כשיר להובילם לניצחון בבחירות. מדובר בפאניקה של איבוד שלטון, שבעקבותיו סיכוי לניקוי אורוות, כולל מעצרים של מרבית בכירי הימין. מאחר שאלה לא מסוגלים לתכנן, לנהל ולארגן שום דבר במשרדיהם – הם פותחים באש על כל שביב נורמטיבי שזז בשטח.
צחוק הגורל הוא שטראמפ מוציא לפועל את תוכנית הליברל־דמוקרטים, ואם תרצו אין זו אגדה אלא מתמטיקה פשוטה. הלגיטימציה של גדי איזנקוט לחבירה לערבים וגרף הסקרים במהלך השנתיים האחרונות מצביעים על פירוק ודאי של הקואליציה הנוכחית.
לא תהיינה בחירות? התגובה תהיה מחאה אגרסיבית, כולל צבא, אם הציבור ייאלץ להיאבק על הדמוקרטיה נגד המשטרה. הגזמתי? כמה זמן עבר מאז שההגזמות של אתמול הפכו למציאות של היום? וכמה לאט ובייסורים עובר הזמן כאשר מענים?
התרעות פיקוד העורף