הקבוצה השנייה עושה זאת מתוך שיקול פוליטי קר תוך ניצול הנבערות של הקבוצה הראשונה, כדי לגייס מקרבה אידיוטים שימושיים שיסייעו לה לממש את זממה, בניגוד לאינטרס הקיומי שלהם.
אנשי השמאל דווקא מעוניינים בסרבנות החרדית, המשמשת בידם, כך הם מקווים, קרדום לחפור בו את קברה של הקואליציה הנוכחית. מהם אני לא באמת מצפה למאמץ לראות את התמונה כולה. האמת לא רק שלא מעניינת אותם, אלא אין להם אינטרס להבין אותה.
אצלם אני לא מופתע לגלות אטימות מוצהרת וגלויה לקושי האידיאולוגי והרגשי של החרדים בכל הנוגע לגיוס, ולכך שכור ההיתוך הצה"לי שכולנו, הציונים, משתבחים בו, נתפס בעיניהם זה דורות כחוד החנית של האידיאולוגיה שבה מנהיגותם ראתה ורואה סיכון קיומי לעם היהודי, ובפרט למסגרות שאליהן הם משתייכים מאז ומתמיד.
השמאל ידע ויודע לגלות הבנה ואפילו אמפתיה לאזרחי ישראל הערבים, שאותם פטר מגיוס כדי לא להעמיד אותם בדילמה של הרג בני עמם במלחמה, תוך התעלמות מכך שהיו אלה בעיקר ערבים שהרגו ערבים אחרים במלחמות עקובות מדם - בסודן, בתימן ובסוריה - יותר מכפי שנהרגו בידיים ישראליות.
שלא לדבר על הרג מוסלמים בידי מוסלמים במלחמת איראן-עיראק. אבל כאמור בכל הנוגע לחרדים, שיקוליו של השמאל הם פוליטיים ולא ערכיים. שהרי היו אלה מנהיגי השמאל שהודיעו לא פעם שאם צריך הם מוכנים לחבוש שטריימל ולתת לחרדים דף חלק שאותו ימלאו כחפצם בהסכם קואליציוני.
לעומת זאת, ממנהיגי הציונות הדתית ומיתר מרכיבי הקואליציה הלאומית-דתית ניתן לצפות להבנה כלפי החרדים האוחזים בגישה שונה לציונות, בעיקר מהזווית של תיאוריה אידיאולוגית.
מהם ניתן לצפות שיבינו שלדידם סוגיית הגיוס כרוכה במהפכה תפיסתית שסיכויי הצלחתה תלויים במידה רבה בשיתוף הפעולה של המחנה שעימו - לצד המחלוקת התיאורטית עתיקת היומין בנוגע לציונות - קיימת הבנה משותפת לגבי דמותה וצביונה של ישראל כמדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי.
כמי שמאמין היום גם בכורח וגם בצידוק לשילובם של הצעירים החרדים בהגנה על כל היהודים החיים כאן (וגם הלא יהודים והנאמנים למדינת ישראל), אני משוכנע שתנאי להידברות מוצלחת הוא הבנה לנפשו של הצד השני בשיח, לחרדותיו, ובעיקר למניעי הנהגתו החשה כי היא מגוננת על עצם קיומה.
החברה החרדית אינה רואה עצמה כעוד מגזר במדינת ישראל המודרנית, אלא כשריד נאמן של עם ישראל ההיסטורי, הנושא על כתפיו שליחות של שימור התורה מול עולם חילוני מתפורר. מנקודת מבט זו, הקמת המדינה היהודית על ידי בשר ודם לא הייתה "ראשית צמיחת גאולתנו", אלא התגרות מסוכנת בגויים.
וכשקמה המדינה חרף התנגדותם, הכירו בה כעובדה קיימת. אבל הגיוס לצבא נתפס בעיניהם ככניסה לתוך קוראלס שסופו שינוי זהות, טשטוש גבולות, חילון וערעור סמכות רבנית.
הזיכרון הקולקטיבי החרדי רווי חוויות של חורבן: חורבן עולם התורה באירופה, ניסיונות כפייה תרבותית במאה ה-19 ופגיעות בזהות הדתית בראשית ימי המדינה.
בתודעה זו, גיוס לצבא אינו רק סיכון אישי, אלא חזרה על דפוסי רדיפה, גם אם הפעם הרודף הוא יהודי. מכאן נובעת הרטוריקה הקיצונית, כי כשהמאבק נתפס על עצם קיום התורה, השפה נעשית אבסולוטית. "נמות ולא נתגייס" אינה קריאה לאלימות, אלא הצהרה תיאולוגית: יש ערכים שעדיפים על החיים עצמם.
פחד מאובדן זהות
בניגוד לתפיסה החילונית הרואה בלימוד תורה בחירה מקצועית או תרבותית, החרדי רואה בה ערובה להמשכיות העם, המגן הרוחני מפני אסון. מכאן נובעת התפיסה שלפיה לימוד תורה הוא, למצער, ערך השקול לשירות צבאי.
גיוס של לומדי תורה נתפס כהחלשת ההגנה האמיתית על עם ישראל. לא מדובר בהתחמקות מאחריות, אלא בהבנה שונה בתכלית של אחריות לאומית. אחת הטעויות הרווחות בשיח הציבורי היא ההנחה שהחרדים נאבקים על מספר המתגייסים.
למעשה, עיקר החרדה הוא מהתקדים. גם אם יגויסו רק מי שאינם לומדים באמת, גם אם יובטחו תנאים מותאמים - עצם ההכרה בעיקרון של כפיפות צעיר חרדי לסמכות מדינתית חילונית מערערת את ההיררכיה הבסיסית של החברה החרדית. ברגע שהמדינה קובעת מי לומד תורה ומי לא, היא פולשת לליבת הריבונות הרוחנית של העולם החרדי.
הציונות, בעיני המנהיגות החרדית, אינה רק תנועה לאומית, אלא גם פרויקט חילון. מערכת החינוך, הצבא ושוק העבודה נתפסים ככלים ליצירת יהודי חדש, מנותק מהמסורת.
הגיוס לצה"ל הוא הסמל המובהק ביותר של הפרויקט הזה: מסגרת טוטלית, היררכית, שבה המדינה מעצבת אדם. לכן ההתנגדות אינה רק לגיוס עצמו, אלא למה שהוא מייצג - ויתור על אוטונומיה תרבותית.
החברה החרדית בנויה על קונפורמיות גבוהה ונורמות ברורות. החרדות של ההנהגה החרדית הן כי ברגע שייפתח מסלול לגיטימי של אי-לימוד המוביל לגיוס, הוא יתפתח למדרון חלקלק. יותר ויותר צעירים יבחרו בו, סמכות הרבנים תיחלש, והמודל הכלכלי-חברתי של עולם הישיבות ייסדק.
הסיסמה "נמות ולא נתגייס" אינה ביטוי של קיצוניות ריקה, אלא של פחד עמוק מאובדן זהות, מתהליך הנתפס כהמשך היסטורי של ניסיונות למחוק את עולם התורה.
כל ניסיון להתמודד עם הסוגיה מבלי להבין את הממד האידיאולוגי הזה נדון מראש לכישלון. השינוי אפשרי לא בכפייה, אלא בהידברות ובבניית אמון ארוך טווח. לכן להצלחת פרויקט הגיוס יש להבין שכל עוד הגיוס נתפס לא כשותפות אלא כהכנעה, ההתנגדות תישאר מוחלטת, והשפה תישאר קיצונית.
כדי לפעול כשותפות, יש כמה עקרונות בסיסיים אם רוצים להתקדם: המדינה לא קובעת מי "לומד באמת"; לא היא הקובעת מיהו "תלמיד חכם"; ובעיקר חיונית ההכרה בלימוד תורה כתרומה לאומית לגיטימית, גם אם אינה שוות ערך לשירות צבאי.
עיקר חשיבותו של חוק ביסמוט הוא בהיותו ציון דרך המהווה הכרה של ההנהגה החרדית בחוק גיוס הקובע יעד, ובכך גם הכרה בלגיטימיות של תהליך צומח הכולל יעדים כמותיים.
אומנם חלק מהחרדים עושה זאת בשתיקה, חלק כמי שכפאו שד, אבל לא מעט ידיים חרדיות מסייעות בפועל בהעברה בכנסת של חוק גיוס מחייב, הכולל סנקציות.
החלק הקשה ביותר במסע ארוך הוא הצעד הראשון. חוק ביסמוט משיג את פריצת הדרך בהצלחה חסרת תקדים. חרף כל הפשרות, הוויתורים וההדרגתיות - אישור חוק ביסמוט מהווה חציית רוביקון שאין ממנה חזרה.
הזזת קרון עומד מצריכה מאמץ רב, ההמשך קל יותר. ברגע שהעין החרדית תתרגל לראות חרדים לובשי מדים בחוצות בני ברק ומאה שערים, יהיה ברור לחברה החרדית כולה שהסכר נפרץ.
כשרכבת גיוס החרדים לצה"ל תצא בשעה טובה מהתחנה עם החלת החוק, אני בטוח שאנשי הציונות הדתית, כולל הרבנית שטריגלר, ייצאו במחולות. זהו תסריט עדיף על ההארה המאוחרת המצפה לה אם החוק חלילה ייפול, ותקום ממשלת שמאל כאשר זו תגיע לפנות אותה מביתה בעפרה.
התרעות פיקוד העורף