האירוע החל, כמקובל במחוזותינו, בקול תרועה רמה. מעצר מצולם היטב של ראש העירייה שנמשך לא פחות משבוע, חקירה מתוקשרת, נרטיב מוכתב על ידי הפרקליטות של "שחיתות שלטונית", וכתב אישום חמור לכאורה בעבירות של מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה, שיבוש הליכי משפט ועבירה לפי חוק המחשבים.
כתב האישום הוגש, אגב, רק שלוש וחצי שנים אחרי המעצר המתוקשר. למותר לציין שה"פרשה" הביאה - שנים לפני סיומה - לסיום כהונתו של ראש העירייה ולקץ הקריירה הציבורית שלו. זה כבר זיכרון רחוק. אלא שבחלוף שנים ארוכות של הליכים משפטיים יקרים, קרס הסיפור לתוך עצמו. לא שוחד, לא מרמה, לא הפרת אמונים, לא טובת הנאה.
מנדלבליט כתב כי המשך כהונתו כראש עירייה עלול לגרום לפגיעה קשה באמון הציבור ובערכים של טוהר המידות ושלטון החוק. בהרב-מיארה הגישה בקשה להשעיית גנדלמן מכל תפקידיו. הוועדה המיוחדת של משרד הפנים לבחינת השעיית ראשי רשויות מסרה אז כי "הצטברות המעשים, התמשכותם וזיקתם הישירה לתפקידו, מצדיקים את השעייתו". בסוף הורה גם בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו על השעייתו.
איך זה נגמר? כבר אמרנו - עכברון קטן במיוחד. במסגרת הסדר טיעון, שעליו המליץ בית המשפט, הודה גנדלמן בעבירה של "אי-מילוי חובה רשמית". עד היום לא הכרתי את קיומה של עבירה פלילית כזאת. היא כנראה נשארת בספר החוקים כדי שבמקרים שבהם אף אחת מהעבירות החמורות שבהן האשימה התביעה לא הוכחה - יהיה איזה סעיף, קולב טכני, שעליו ניתן יהיה לתלות את התיק.
הדבר המדהים הוא שגם אחרי הפיאסקו מוכוון המטרה שנוהל נגד גנדלמן, גם אחרי שנפסקו לבת זוגו 100 אלף שקל פיצוי, לא נשמע ולו שמץ של חרטה בהודעת הפרקליטות. להפך. ההודעה נוסחה כאילו עצם ההרשעה המגוחכת והחסרת כל מהות של שחיתות ציבורית, מצדיק בדיעבד כל אמצעי.
במקום להפעיל שיקול דעת אחראי, בחרה הפרקליטות לנהל מאבק עיוור של שנים על גבו של אדם טוב, שהקדיש את כל חייו לשירות - תחילה כקצין בצה"ל ובהמשך כנבחר ציבור. מאליה עולה השאלה הבלתי נמנעת: מי נושא באחריות למחיר הכבד ששילם גנדלמן? הרס שמו הטוב, חיסול הקריירה הציבורית שלו בהדחה שרירותית, נזק כלכלי אדיר, אובדן פרנסה, נזק אישי, משפחתי, בריאותי. מי נושא באחריות? אין כאלה. רמסו והלכו.
אכיפה פלילית אמורה להיות מופעלת רק כאשר קיימת שחיתות ממשית וברורה. במקרה הזה ברור שזה לא קרה. כתב האישום האמיתי הוא נגד מגישי כתב האישום. נגד מי שבחרו לנהל הליכי חקירה, מעצר ומשפט אגרסיביים ללא חשבון נפש. זהו כתב אישום על היעדר גבולות וניצול לרעה של הכוח האדיר שמופקד בידי רשויות האכיפה מול האזרח הבודד.
המאבק בשחיתות חיוני, ללא ספק. אבל מי כאן המושחתים?
כבוד מפוקפק
המילה שערורייה קטנה על החוצפה הזאת. אומנם בתקנון האוניברסיטה להענקת תוארי ד"ר לשם כבוד (כן, עברתי עליו) נכתב שההחלטה נבחנת על ידי ועדות מקצועיות והסנאט, אבל בשום מקום לא נכתב שחברי הסנאט מכהנים כטריבונל שיפוטי. מה גם שנשיא המדינה וראש הממשלה הכחישו שניהם את הפרסומים.
בתקנון נכתב במפורש שהתואר יוענק למועמדים אקדמיים או לדמויות ציבוריות שתרמו תרומה ניכרת לאנושות, לעם היהודי, למדינת ישראל, למדע, להשכלה הגבוהה או לקידום האוניברסיטה העברית. הדגש הוא על הישגים יוצאי דופן והשפעה רחבה. הרצוג עמד לפי האוניברסיטה בקריטריון של תרומה למדינה ולעם. למעשה, כבר הוחלט להעניק לנשיא את התואר ביוני האחרון, ורק המלחמה באיראן שיבשה את האירוע.
הדחייה וההמתנה להחלטת הנשיא הן כשלעצמן החלטה פוליטית בעליל של האוניברסיטה, הממומנת כזכור מכספי משלמי המיסים. לו אני נשיא המדינה, הייתי מודיעה ל"מדקטרים" לאלתר: תודה, אבל לא תודה. האולטימטום הלא סמוי שלכם נדחה בזאת. אחליט בעניין החנינה כפי שאמצא לנכון במסגרת שיקול הדעת שהוענק לי בחוק. תארים יש לי למכביר (כולל אקדמיים), ועל הכבוד שבקבלת תואר ד"ר לשם כבוד בנסיבות שיצרתם - אוותר.
התרעות פיקוד העורף