מדוע אנשים נוהגים בחוסר זהירות בכביש? הדמיון בשורש נה"ג בין הפעלים לנהוג ולהתנהג אינו מקרי: כפי שאדם מתנהג, כך הוא נוהג. אם אינו רגיל לנהוג בהגינות ולהתחשב בחוק ובאחרים בעסקים, בחנות ובחברה – כך גם לא יכבד את החוק בכביש ולא יתחשב בנהגים אחרים. האדם נתון בפיתוי מתמיד בין יצריו, מה שמתחשק לו, לבין מצפונו – האופן שבו ראוי להתנהג. פיתוי בין האינטרסים שלו לבין ההתחשבות גם באינטרסים של אחרים החיים איתו באותו המרחב, ולהם זכות לא פחותה משלו למימוש האינטרסים שלהם.
הלל הזקן קבע את כלל הזהב "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", והגדרת ההגינות מבוססת על כלל זה: התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. הכל מתחיל בעצם מן ההגינות (או מהיעדרה).
על הרקע הזה יש גם להבין את קנס 10,000 השקלים. כנראה היה צורך להרים את הקול על ה"ילד" ולהשית עליו עונש מרתיע יותר. לא בדיוק תעודת כבוד לחברה שלנו. בהקשר זה ניתן לחשוב על עוד שתי שאלות רלוונטיות: האם ענישה מחמירה היא אפקטיבית? ואם השיטה טובה לכביש, מדוע לא להפעילה מול התנהגויות שליליות אחרות במדינה?
טווח קצר
על אפקטיביות הענישה החמורה ניתן גם להתרשם מן הנעשה במקומות רחוקים. נסו לדוגמה להשליך מסטיק או פסולת אחרת ברחוב בסינגפור. מדיניות האכיפה הנוקשה הנהוגה שם תעלה לכם ב־5,000 שקל קנס על עבירה ראשונה, בתוספת 12 שעות של עבודות שירות משפילות. בעבירה שנייה העונש כבר מוכפל (בארץ, אגב, הקנס עומד על 750 שקל בלבד).
עכשיו השוו בין רמת ניקיון הרחובות בארץ לבין זו של סינגפור המצוחצחת. הסוד טמון גם בהבדל חשוב נוסף: רמת האכיפה. בארץ החוק להשלכת פסולת קלה ברחוב כמעט לא נאכף. פרופ' דן אריאלי בספרו "האמת על באמת" ממפה את הגורמים המשפיעים על רמאות וחוסר הגינות. לסכום הכסף שאנו עשויים להרוויח ממעשה הרמאות אין כל כך השפעה לפי מחקריו, אולם פיקוח הדוק מצמצם את הנטייה לרמות. על פי ממצא זה, לפתרון בעיית תאונות הדרכים תועיל יותר נוכחות משטרתית מוגברת ושפיטה יותר מהירה, נחושה ובולטת – מאשר העלאת גובה הקנס.
קיימים אנשים שיש להם חשיבה לטווח קצר, כמו הילדים הנמצאים בשלבים התחתונים של סולם ההתפתחות המוסרית, ולהם במיוחד מיועד כלי הענישה. לעומתם יש אנשים המסוגלים כבר לחשיבה לטווח ארוך ומסוגלים להבין את השלכות מעשיהם, אך מצד שני יש להם זיכרון לטווח קצר. אנשים אלה צריכים יותר ממה שפרופ' אריאלי מכנה "תזכורת מוסרית", שבה הוא רואה כלי שמצמצם את הנטייה לרמאות.
גם בהקשר זה ניתן להבין את הגדלת הקנס על הדיבור בסלולרי בכביש כמעין תזכורת כואבת. אם רוצים לחזק את הזיכרון לטווח ארוך ולא רק את החשיבה לטווח ארוך, צריך לעשות הרבה יותר מענישה. יש לייצר אווירה המפזרת באופן מתמיד ועקבי מסרים בדבר החשיבות של התנהגות הוגנת והתחשבות בזולת, וכן של התועלת שיש בסופו של דבר גם לאדם עצמו.
אם כך, השאלה הנוספת המתבקשת היא מדוע לא להפעיל את כלי הענישה גם מול סוגים אחרים של התנהגות פוגענית. לדוגמה, הפוליטיקאי שבדבריו המשתלחים והמעליבים יוצר פילוג ושסע בעם. מיד יעלה הטיעון שאסור להיגרר למדרון חלקלק זה, ושהטלת הגבלות על חופש הביטוי היא תחילת קיצה של הדמוקרטיה. עם זאת, ראוי אולי לזכור שחופש ביטוי אין פירושו חופש ביזוי, ושמטרת הדמוקרטיה אינה להגן על התנהגויות הפוגעות באזרחים.
גם בכביש החמרת ההרתעה מפני עבירות תנועה אינה פגיעה בחופש התנועה. כשאין ריסון עצמי על חופש ההתנהגות, נדרש ריסון חיצוני כדי שיישמר החופש לא רק לך, אלא גם לזולתך.
אכן היה רצוי שההתנהגות שלנו תונחה על ידי ערכים ובראשם ערך ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת - אך לשם כך נדרשת פעולת חינוך והסברה הרבה יותר אינטנסיבית ואפקטיבית. כל עוד ננהג באופן ילדותי או אנוכי, ונפעל רק על פי מה שמתחשק לנו, הרי שלא נוכל לבוא בטענות על התייחסות תואמת מצד החוק והרשויות. כיאה למי שטרם התקדם בסולם ההתפתחות המוסרית.
התרעות פיקוד העורף