יש רגע מוכר כמעט לכל ישראלי. אתה יושב מול הטלוויזיה, משחק כדורגל ברקע, ואז זה מגיע: שריקה. פנדל מפוקפק. נבדל גבולי. כרטיס אדום שנשלף בביטחון.
עוד לפני שההילוך החוזר עולה, עוד לפני שהשדרן מסיים משפט, שלוש המילים כבר בדרך החוצה: "השופט בן זונה". זו לא סתם קללה. זו כבר אידיאולוגיה קטנה. ביטוי עממי, כחול-לבן, שנטמע עמוק בפולקלור הישראלי. ובאופן לא מקרי, הוא מספר עלינו הרבה יותר ממה שהוא מספר על כדורגל.
במשך 90 דקות אנחנו לא רק צופים. אנחנו מעורבים. משקיעים רגש, זהות ותחושת שייכות. וכשהמשחק מוכרע בהחלטה שנראית לנו לא צודקת, אנחנו לא מגיבים כקהל מנומס, אלא כציבור שנפגע. לא מחכים ל-VAR ולא מחפשים זווית מרגיעה. האינסטינקט ברור: מישהו כאן עם סמכות טעה.
הישראלים, מטבעם, לא חיים טוב עם דמויות סמכות. לא עם שופטים, לא עם פוליטיקאים, לא עם פקידים, ולעיתים גם לא עם מפקדים, מורים או פקחי חניה. גדלנו על אתוס של ויכוח וערעור. שאלות הן ערך, סמכות היא המלצה, והחלטות שמתקבלות "מלמעלה" כמעט תמיד מעוררות חשד.
מגרש הכדורגל הוא המקום שבו כל זה מתנקז בלי פילטרים. השופט, עם המשרוקית והכרטיסים, הוא דמות הסמכות המושלמת: הוא קובע, הוא לא נבחר, והוא לא חייב לנו הסברים. לכן כל כך קל להלביש עליו את כל התסכול. הוא לא רק האיש שטעה - הוא המערכת כולה.
וכשהקללה נאמרת, היא כמעט אף פעם לא אישית. היא מכוונת לכל מי שאמר לנו פעם "ככה זה", "אלה החוקים", או "אין מה לעשות". לצעוק אותה יחד עם עוד אלפי אוהדים זה רגע נדיר של קונצנזוס ישראלי. ימין ושמאל, מרכז ופריפריה - כולם מסכימים שהסמכות שוב לא הבינה את השטח.
מכאן החיבור לפוליטיקה כמעט מובן מאליו. גם שם, כמו בכדורגל, קשה לנו לקבל החלטות שלא מתיישבות עם תחושת הצדק שלנו. גם שם, השאלה הראשונה אינה "אולי אני טועה", אלא "מי החליט ולמה". ובדיוק כמו במגרש, קל יותר להאמין שהשופט עיוור או מוטה מאשר להשלים עם שריקה שלא לטובתנו.
מקום שבו כל אחד הוא פרשן, כל החלטה היא שערורייה, וכל סמכות היא שופט עם משרוקית. ברשת מותר לצעוק בלי הגבלה, בלי כרטיס אדום ובלי ירידה לחדר ההלבשה. שם "השופט בן זונה" כבר לא חייב להיות שופט. הוא יכול להיות שר, שופט אמיתי, מנכ"ל, עיתונאי או סתם מישהו עם דעה אחרת.
ובאופן משעשע, זה אולי המקום שבו הישראלים מרגישים הכי בנוח. סוף-סוף מרחב שבו מותר לערער, להתווכח, ולהגיד בקול רם "אני רואה את זה אחרת". גם אם אף אחד לא באמת שינה את דעתו. הרשת נתנה לכולנו משרוקית, והפכה את כולנו לשופטים של השופטים.
וכשזה לא קורה, הם עושים את מה שהם יודעים הכי טוב: צועקים. פעם זה היה מהיציע, אחר כך מהסלון, היום זה מהפיד. שלוש מילים, אותה תחושת צדק, ועם אחד שבטוח שגם הפעם הוא היה שופט הרבה יותר טוב.
התרעות פיקוד העורף