השמאל במהותו הוא תנועה עולמית, כלומר דוגלת באוניברסליזם ("פועלי כל העולם התאחדו"), וככזה - הוא מתנגד עקרונית לרעיון הלאומיות. על כן הוא תומך בתנועות, באידיאות ובארגונים על־לאומיים, שהשקפתם היא בבסיסה אנטי־לאומית.
השמאל אומנם מצהיר השכם והערב על התנגדותו לאימפריאליזם, אבל בפועל הוא דווקא דוגל בו, גם אם הוא מכחיש זאת. כך למשל, השמאל תומך במדיניות של האיחוד האירופי, שפעם אחר פעם סותרת את האינטרסים הלאומיים של המדינות החברות בו. כשהונגריה למשל, בניגוד למדיניות של השליטים הקובעים בבריסל, מסרבת לקלוט לתוכה מהגרים מוסלמים, כחלק ממאבקה בפלישה המוסלמית ליבשת, מציג אותה השמאל כמדינה פשיסטית, ואת מנהיגה ויקטור אורבן, שנבחר ברוב גדול בבחירות דמוקרטיות – כרודן מתועב.
ארגון בינלאומי אחר, שהוא במהותו אימפריאליסטי, הוא בית הדין הפלילי הבינלאומי. גם הוא זוכה בפועל לא רק לתמיכת השמאל הבינלאומי, אלא גם לתמיכת השמאל אצלנו, כפי שהתברר לנו מנפלאות הפצ"רייה שלנו, שהתיישרה לפי התכתיבים האנטי־ישראליים של הארגון. הפרקליטות הצבאית, שאין זה סוד שמאיישים אותה לא מעט אנשי שמאל מובהקים, פעלה בהתאם למדיניות הארגון שמתעמת עם מדינת ישראל, צה"ל וחייליו. מסתבר שבהתמודדות בין האינטרס של ישראל כמדינת לאום הנמצאת במלחמה, לבין האינטרס של ארגון על־לאומי כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי האימפריאליסטי, השמאל של הפצ"רייה מעדיף את האחרון.
השמאל בעולם המערבי כיום נושא את דגל המאבק במה שהוא מגדיר כאימפריאליזם וקולוניאליזם מערבי רקוב, ובראש ובראשונה ארה"ב. ואם לשיטתו הבינארית של השמאל, המחלקת את העולם לשניים בכל נושא, ארה"ב היא האימפריאליסטית הרעה, ההיגיון הרי אומר שהקולוניות לשעבר של המערב הן בצד של הטובים.
בהמשך לקו מחשבה זה - כל מי שמתנגד למערב בכלל, ולארה"ב בפרט, הוא בצד של הטובים. וכך מסתבר, שדווקא האסלאם, שכל מהותו היא אימפריאליזם טוטלי, שמטרת־העל שלו היא כיבוש העולם בין שבאסלומו ובין שבכיבושו במלחמה, ראוי בעיני השמאל להגנה כקורבן הדיכוי של המערב, כלומר קורבן האימפריאליזם. וכך השמאל מסרב לראות את האסלאם כמו שהוא – תנועה אימפריאליסטית.
אפילו התזכורת שקיבלנו שוב ב־7 באוקטובר לאותם ערכי אסלאם אינה מונעת מן השמאל אצלנו לאמץ את החלוקה הזאת של אימפריאליזם מערבי מדכא וקורבנותיו המדוכאים וליישם אותה גם לגבי ישראל. זיהויו של השמאל את "העם הפלסטיני" לא כחלק מן האימפריאליזם האסלאמי, אלא כקורבן של הכיבוש הישראלי, אינו אלא חלק ממסורת התמיכה שלו באותה מדיניות אימפריאליסטית למעשה של תנועות וארגונים בינלאומיים.
תמיכה זו מבוססת על אותה שלילת הלאומיות, הנמצאת בבסיס האידיאי של השמאל. ובהתנגשות הבלתי נמנעת בין הרעיון של מדינות לאום בכלל למדינת הלאום היהודי בפרט ולרעיון האוניברסלי מבית האימפריאליזם המודרני, השמאל כמעט תמיד מתייצב בצד השולל את הלאומיות.
זה מוביל אותו לזהות דווקא את מדינת הלאום הקטנה והיחידה של העם היהודי, ששחרר את ארצו מן הקולוניאליזם הבריטי, כ... קולוניאליסטית. מכאן נובעת מדיניותו של "שתי מדינות לשני עמים", שנועדה לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה ערבית ולמדינת כל אזרחיה נעדרת לאומיות; ומכאן נובעת ההשקפה שמעשיו של העם הפלסטיני ה"כבוש" הם מוצדקים, ומה שישראל עושה, שהשמאל מגדיר כהנצחת כיבוש קולוניאליסטי, לא רק ראוי לגינוי, אלא מקדש את כל האמצעים לסיכולו, כולל אלה שנקטה הפרקליטות הצבאית, כי הרי אנו האימפריאליסטים.
אלא שלמרות סיסמאותיו הקליטות של השמאל, היפוכן הוא האמת.
התרעות פיקוד העורף