התנהלותו של א־שרע מול שני שחקנים, ישראל ורוסיה, ממחישה היטב את הפרגמטיות הנבונה שבה נהג. מול ישראל הוא נכנס מיד למשא ומתן, שתכליתו השבת ישראל להסכמי ההפרדה מ־1974. מול רוסיה הוא לא שכח אומנם את התמיכה ארוכת השנים במשטר אסד, אולם יצא למוסקבה, והצליח לכונן, כך נראה, מערכת יחסים ראויה, כולל הותרת נוכחותה הצבאית של רוסיה בבסיסים במערב המדינה. א־שרע מכיר היטב בחולשתו ומחפה עליה בגמישות, אפילו בלוליינות. בכך הוא מצליח לעמעם את הרקע האסלאמי־רדיקלי שלו.
זירה נוספת, מרתקת וחשובה, היא היחסים עם לבנון. בשונה מכל הממשלים ששלטו בסוריה מאז שקיבלה עצמאות, א־שרע מבהיר שבכוונתו לכונן מערכת יחסים שוויונית, המכירה בריבונותה ובעצמאותה של לבנון. בזירה הפנימית הדברים שונים. אומנם, השליט הסורי כונן במהירות ראויה לציון מוסדות שלטון שמבוססים על השלד השלטוני ששימש אותו בשנות אידליב, ואף אימץ במהירות נוסח חדש של חוקה למדינה. אולם תהליך איחודה מחדש של סוריה תחת שלטון מרכזי עודנו בראשיתו.
העימותים הקשים עם המיעוט העלאווי במערב המדינה ועם הדרוזים בדרומה הבהירו שמדובר בדרך חתחתים. זאת, בנוסף לאתגר הכורדי בצפון סוריה, שלו זווית טורקית אסטרטגית. יתר על כן, תהליך שיקומה של המדינה תלוי מאוד בהסרת הסנקציות האמריקאיות, בתקווה שהנשיא טראמפ יעמוד במילתו ויישם זאת עד סוף השנה.
האתגר הסורי המרכזי ב־2026 נמצא בזירה הפנימית וקשור למידת הצלחתו של א־שרע בהשגת הסכמות עם המיעוטים השונים, בדגש על הכורדים. השאלה המרכזית בעניין היא אם יצליח א־שרע למצוא נוסחת פלאים שתגשר בין רצונם של הכורדים לשמור על אוטונומיה ובין השתלבותם במוסדות השלטון, כולל הצבא.
ישראל חייבת להתעשת במהרה ולאמץ חשיבה גיאופוליטית סדורה, שתתרגם את עליונותה הצבאית להבנות מדיניות עם סוריה. הגעה להסכם ביטחוני, שעיקריו סוכמו, משרתת אותה. אל לישראל להצטייר כמי שמבקשת לשמר מצב של כאוס בסוריה, ובכך להתעמת עם “מבקשי טובתו” של השלטון החדש בדמשק.
התרעות פיקוד העורף