השופטים אינם "מוטים". הבעיה היא שהמערכת עצמה בנויה כך שהשפעה אישית וערכית ולעיתים גם פוליטית היא בלתי נמנעת יש מיתוס לגבי שופטים, ושופטי בית המשפט העליון במיוחד: כששופט נכנס לאולם, הוא משיל מעליו זהות, תפיסות עולם, השקפות ערכיות. רק חוק והיגיון משפטי אובייקטיבי מנחים אותו כשהוא יושב על כיסא השיפוט. זו תפיסה תמימה. בני אדם לוקחים את עצמם לכל מקום שאליו הם הולכים, וגם שופטים הם בני אדם.
בעשור שנבדק נמצאו שופטים שישבו במספר חריג של תיקים, ובראשם הנשיא ברק, שישב ב-443 תיקים. והשופטים שישבו יותר - גם הובילו יותר. לנוכח זאת אפשר להבין איזו משמעות יש לכך שהנשיא יושב ברוב התיקים, וגם בוחר את ההרכב שישב איתו. הוא יודע מי נוטה לשתוק, מי עשוי להתנגד ומי להתיישר. לבחירת ההרכב יש השפעה מכריעה על עיצוב התוצאה - בהנדסה שקטה, מאחורי הקלעים.
השופטים אינם "מוטים". הבעיה היא שהמערכת עצמה בנויה כך שהשפעה אישית, ערכית ולעיתים גם פוליטית היא בלתי נמנעת. השיטה הדמוקרטית הביאה בחשבון את נטייתו של טבע האדם להשתמש בכוחו לרעה. לכן היא יצרה בלמים ואיזונים. אצלנו, בלמים כאלה כמעט אינם קיימים בתוך המערכת השיפוטית. וכשהמשפט הופך לזירת מאבק בין הרשויות, אי אפשר עוד להסתפק בתקווה ש"יהיה בסדר כי האנשים ערכיים". כן, הם ערכיים. והם מונעים מהערכים ומהאמונות שלהם.
השופט ברק היה עילוי במשפט וגם ניהל את המערכת ללא לעומתיות. אי אפשר להישען על ההנחה שכל מי שיבוא אחריו יהיה כזה, ולראיה המקום שבו אנו נמצאים כיום.
התרעות פיקוד העורף