במוצאי שבת שעברה הודיע דובר צה"ל על פיגוע דריסה בחברון. לפי ההודעה הראשונית, רכב האיץ לעבר מחסום, החיילים פתחו באש והרגו את הנהג ופלסטיני נוסף. הדיווחים הראשונים קבעו שמדובר בשני מחבלים, והכותרות הופיעו כמעט מיד: "שני מחבלים חוסלו בפיגוע דריסה בחברון". כעבור כמה שעות, מאוחר מדי לחלק מהעיתונים שכבר ירדו לדפוס, הודה צה"ל שאחד ההרוגים לא היה מחבל כלל, אלא עובד ניקיון של עיריית חברון, שנורה בשוגג.
הסיפור הזה בלט בגלל מה שהוא מייצג: חזרה שקטה של תופעה ישנה בעיתונות הישראלית – הנטייה לדקלם את גרסת הצבא בלי לשאול שאלות, בלי לאתגר הנחות ובלי להטיל ספק. היעדר עיתונות חוקרת בישראל מוכר שנים, אך אחרי 7 באוקטובר, העובדה שכתבים כה רבים פשוט מקבלים את מה שנמסר להם בלי בדיקה מעמיקה, מטרידה במיוחד.
גם אני, כעיתונאים רבים אחרים, השתתפתי בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר בתדרוכים סגורים של קצינים בכירים. אף עיתונאי אינו רואה מודיעין גולמי, אך כולם שמעו אותו מסר: חמאס מורתע, חמאס אינו רוצה מלחמה, סרטוני האימונים הם הצגה, חמאס מחפש שגשוג כלכלי – עוד כסף קטארי ועוד היתרי עבודה. וכשנשאלו שאלות – אם חמאס מורתע, מדוע הוא ממשיך לפתח רקטות ארוכות טווח, לערוך תרגילים צבאיים ולהתקרב לגדר – התשובה הייתה קבועה: מסר פוליטי, לחץ כלכלי. ואנחנו, העיתונאים, קיבלנו את זה. מעטים מאוד ערערו על הנרטיב שלפיו הכל בשליטה.
כדי להבין מדוע זה קורה, צריך להבין את המבנה של סיקור הביטחון בישראל. לצה"ל יש שליטה כמעט מוחלטת על הגישה למידע. אין כאן "כתבי פנטגון" עם כניסה חופשית לקריה. גישה לקצינים, לתחקירים או לשטח תלויה לחלוטין בדובר צה"ל. התוצאה היא תלות עמוקה. כתב יודע שאם יפרסם ביקורת חריפה על הרמטכ"ל או על אלוף בכיר, הבקשות הבאות שלו פשוט ייחסמו. ההזדמנויות יעברו למתחרים. כך נוצר מנגנון שמתגמל שיתוף פעולה ומעניש על ביקורת.
מכאן גם הבדיחה המוכרת במערכת: "ריאיון בלעדי" עם קצין בכיר או "חשיפה מבצעית" לרוב אינם הישגים עיתונאיים, אלא תדרוך יזום שדובר צה"ל בחר לתת לכתב מסוים. כך גם בעניין סרטוני וידיאו שמופיעים בתוכניות תחקירים: לא הדלפה בסגנון ווטרגייט, אלא החלטה ממוסדת להעביר חומר.
השוו זאת למצב בארצות הברית. רק לפני חודשים ספורים, כשניסיון של הפנטגון להגביל פרסום מידע עורר סערה, עשרות כתבי ביטחון נטשו את החדר במחאה. כיום, סביב פרשה אחרת, הקונגרס דורש תשובות, הנשיא מגיב, ותחקירים מתפרסמים מדי יום כמעט. האם משהו דומה קרה בישראל? האם ראינו דרישה ציבורית מתמשכת לאחריות, לבדיקה, לאימות – מעבר לפעולתם של עיתונאים בודדים? התשובה, לצערנו, שלילית. במקום זאת, התקשורת הישראלית אוכלת מידו של הגוף שהיא אמורה לחקור. אם דו"צ טוען שמחבלים חוסלו – הם מחבלים. אם נטען שמחסן אמל"ח הושמד – זה מה שהיה בבניין. בלי סימני שאלה, בלי ספק.
התקשורת אינה אחראית ל־7 באוקטובר, אך היא כשלה בכך שלא אתגרה את הנחות היסוד של מערכת הביטחון. אחרי אסון כזה, אפשר וצריך לצפות לעיתונות חדה יותר, נשכנית יותר, שפועלת באחריות וממלאת את תפקידה. זה לא פשוט בזמן מלחמה, אבל עיתונות איננה עוד מקצוע. היא שליחות אזרחית. היא לא נועדה לשרת את הצבא, אלא את הציבור. התקשורת הישראלית לא צריכה להילחם בצה"ל, אבל היא חייבת להפסיק להיות השופר שלו. עליה להיזכר מחדש בעמוד השדרה שלה.
התרעות פיקוד העורף