מנסחי המנדט לוועדת הטיוח של מחדל 7 באוקטובר דורשים לחקור את הסכם אוסלו "כראשית הרעה שהוליכה אל האסון הנורא". לשיטתם, הפלסטינים שואפים להשמיד את ישראל, ולכן כל יוזמה לפשרה עימם היא אשליה הרת אסון.
30 השנים שחלפו בין חתימת הסכם אוסלו ובין טבח 7 באוקטובר התנהלו ברובן תחת שלטון הימין. ממשלות הימין רשמו בהן הישגים נכבדים ביישום אידיאולוגיית האנטי-אוסלו שבה אחזו. הן העמיקו את הכיבוש, הרחיבו את ההתנחלויות, הקימו עשרות מאחזים בלב אוכלוסייה ערבית צפופה, פעלו בהתמדה למניעת אפשרות עתידית לחלוקת הארץ והחלישו את המחנה הפלסטיני המתון.
בעוד חמאס נתפס על ידי אנשי אוסלו כאיום העיקרי על חזונם, חסידי האידיאולוגיה ההופכית לאוסלו דאגו למימון חמאס ולהתחזקותו. זאת, כדי להבטיח את העמקת הפילוג הפנים-פלסטיני ואת ריסוק מעמדו של פרטנר פלסטיני שוחר שלום.
מי שמציב את השליטה בארץ ישראל כולה כעיקרון עליון גוזר על ישראל לחיות לעולם על חרבה, ולכן חייב להיערך למשתמע מכך - סבבי עימות אינסופיים. טבח 7 באוקטובר היה אחד מהם, הקשה והאכזרי מכולם, אך לא האחרון.
הטרור הפלסטיני הוא פשע נתעב, אבל מאבק יעיל בו חייב לצרף מהלך מדיני לאגרוף הצבאי. כשאין אופק מדיני, כל צעיר פלסטיני שחש מושפל תחת הכיבוש הישראלי הופך למועמד לגיוס בידי ארגוני טרור.
דרך אוסלו הציעה חלופה, אופק לעצמאות פלסטינית, סיכוי לכבוד לאומי, ותמריץ להעדפת פשרה היסטורית על פני שפיכות דמים. כשממשלות הימין כיבו תקווה זו הן לא צמצמו את הטרור, אלא הזינו אותו.
חשוב להדגיש, דרך אוסלו לא נולדה מרגישות מיופייפת לזכויות הפלסטינים או ממצפון מיוסר על עוול שנגרם להם. מדובר בחשבון קר של ריאל-פוליטיק, המבקש לשרת אינטרס ישראלי מובהק: ביטחון, שלום, ודאגה לחוסנה ולאופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל.
אשמתן של ממשלות הימין שבלמו כל יוזמה להסדר היא כפולה. האחת, משום שהרסו במודע את הסיכוי שהיה גלום בגישת אוסלו לשים קץ לסכסוך האלים. השנייה, משום ההתעלמות הפושעת מהתוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות האנטי-אוסלו.
היסודות לטבח 7 באוקטובר אינם באוסלו, אלא במערכה שניהלו ממשלות הימין, בסיוע חמאס, למיטוטו המכוון של אוסלו.