אבל דווקא ריבוי המקרים בזמן כה קצר צריך להדליק נורה אדומה נוספת - לא רק על האדם שפגע, אלא על המערכת כולה. כי כשמקרי קצה הופכים לרצף, זה כבר לא אירוע נקודתי. זה סימפטום. סימפטום של מחסור חמור בכוח אדם, של פיקוח חלקי, של תנאי עבודה בלתי אפשריים, של היעדר הכשרה מספקת - ובעיקר של כשל מדינתי מתמשך בניהול תחום הגיל הרך. מכאן נולד הטור הזה.
המחסור בנשות ואנשי צוות בחינוך מגיל לידה אינו משבר רגעי, ואינו תוצאה של "אנשים לא מתאימים". זהו כשל מדיני - חברתי ארוך שנים, שהלך והעמיק - וכעת נמצא על סף קריסה. הנתונים ידועים וברורים: מאות אלפי פעוטות בישראל תלויים מדי יום במסגרות לגיל הרך; שיעורי הנשירה של מטפלות ואנשי צוות גבוהים; התחלופה חריפה; והיכולת למשוך כוח אדם איכותי, עם הכשרה ולימודים ראויים, הולכת ונשחקת.
ישראל מדורגת בתחתית מדינות ה - OECD בהשקעה הציבורית בגילאי לידה עד שלוש - דווקא בזמן ששיעור ההשתתפות של ילדים במסגרות בגילאים אלו הוא מהגבוהים בעולם המערבי. אבל השכר ותנאי ההעסקה, קשים ככל שיהיו, אינם לב הבעיה. ליבת המשבר היא קריסת האמון: אמון של הורים, אמון של צוותים, ואמון ציבורי בכך שלמדינה יש בכלל כתובת אחת ברורה, אחראית ומתפקדת לגיל הרך. ובתוך הסערה הזו מתרחשת גם טעות מסוכנת נוספת - טעות לשונית שמובילה לטעות מדיניות.
הממשלה הנוכחית, לעומת זאת, מעבירה תקציב מדינה שאין בו שום בשורה לגיל הרך. אין המשך למהלך האיחוד, אין תוכנית לאומית, ואין ראייה מערכתית של התחום. וההשלכות חורגות הרבה מעבר לשדה החברתי. הגיל הרך הוא תשתית ביטחונית-אזרחית. את זה למדנו בקורונה, כשקריסת מסגרות הגיל הרך שיתקה את המשק. ואת זה אנחנו רואים עכשיו, בזמן מלחמה: העורף נשען על מסגרות הגיל הרך לא פחות מהחזית.
בלי מסגרות יציבות - אין רציפות תפקודית, אין יכולת גיוס, ואין חוסן לאומי. חוסן לאומי אינו נבנה רק בטנקים ובמערכות נשק. הוא נבנה ביכולת של מדינה להבטיח רצף חינוכי - טיפולי לילדים הקטנים ביותר, גם בשעת חירום. כל הנתונים כבר מונחים על השולחן: מספר הפעוטות, היקף המעונות, מצוקת כוח האדם, יחסי ילד- מטפלת וגודל הקבוצות. הידע קיים. הוועדות כבר אמרו את דברן. מה שחסר הוא הכרעה שלטונית.
ולכן, הצעד המתבקש הראשון אינו סיסמה - אלא מבנה: רשות לאומית לגיל הרך, תחת משרד ראש הממשלה. גוף מתכלל אחד, עם סמכויות, תקציב ויכולת תכנון ארוכת טווח לגילאי לידה עד שש. גוף שיחזיק אחריות כוללת על חינוך, טיפול, פיקוח, הכשרה וכוח אדם - ויפסיק את הפיצול הכרוני בין משרדים. ומתוך המהלך הזה, מותר ואף צריך לחשוב בגדול: אולי הגיע הזמן לשר או שרה לגיל הרך.
לא כמחווה פוליטית, אלא כהכרה בכך שמדובר בתשתית לאומית אסטרטגית, לא בנספח חברתי. אסור לנו לשפוך את התינוק עם המים. אבל אסור גם להמשיך להתעלם מהמים שמציפים את המערכת. המשבר הזה אינו גזירת גורל. הוא תוצאה של מדיניות - וככזו, ניתן וצריך לתקן אותו.
התרעות פיקוד העורף