המפגש נערך במשרד החוץ בירושלים. שם, מול קבוצת ה-J-50 המאגדת ראשי קהילות, שמעתי מסר ברור: הם זקוקים למקור אמין של מידע מהיר ומדויק – בשפתם, או לפחות באנגלית. מידע שהם יוכלו לסמוך עליו מספיק כדי להציג אותו בטלוויזיה, בישיבת ועד הורים, בפני ראש העיר המקומי או לכתב שמתקשר חמש דקות לפני שידור. הם מתוסכלים כי הם נאלצים להדוף טענות ושקרים שמתפשטים מהר יותר מכל הסבר רשמי שישראל מוציאה.
הזדהיתי איתם לחלוטין. גם אני רואה כיצד עיתונאות אמינה יכולה לשנות את הנרטיב מחוץ לגבולות ישראל ברגע אחד. עדכון חדשותי קצר, מנוסח בקפידה ומפורסם בזמן, יכול לשנות הנחת יסוד עוד לפני שהיא הופכת לכותרת ראשית. "סקופ" חזק שמפורסם בעולם יכול להפוך שמועה לעובדה והאשמה לפרט מאומת. זה לא קורה דרך ניצחון בוויכוחים בטוויטר, אלא דרך שינוי התפיסה אצל עורכים, מחוקקים ואנשים מן השורה.
זו בדיוק הסיבה שאמרתי לקצין בכיר בדובר צה"ל משהו שאמור להיות מובן מאליו, אך עדיין נחשב שנוי במחלוקת: ההתמקדות שלכם בתקשורת הישראלית היא טעות אסטרטגית.
חשוב שהישראלים יקבלו חדשות מישראל, אבל זה לא משנה את האופן שבו העולם מדבר עלינו. מדינות אחרות, שפות זרות, אינסטינקטים עריכתיים שונים ולחצים פוליטיים – כל אלו מעצבים את הסיפור הבינלאומי. ה"ג'רוזלם פוסט", למשל, לא מנסה להתחרות על אותם קוראים של אתרי החדשות בעברית. רוב הקוראים שלנו אינם ישראלים. לעבודה שלנו יש פוטנציאל לשפר את מעמדה של ישראל, והפצת המידע לתפוצות היא קריטית.
לא משנה מה דעתכם על דובר כזה או אחר, התמונה הגדולה מדאיגה. ישראל מתחילה להיראות כמו מדינה שמדברת אך ורק דרך הכוונת, כאשר הקול האמין היחיד שמייצג אותה לובש מדים. תדריכים צבאיים נחוצים בזמן מלחמה, אבל בדמוקרטיה, הם לעולם לא צריכים להיות הצינור העיקרי שדרכו העולם לומד על החברה האזרחית.
ישראל היא הרבה מעבר לצבא שלה. האנשים, הטיעונים, המוסדות, הוויכוחים הפנימיים, הסוגיות ההומניטריות, החדשנות, הגיוון והתרבות – כל אלה הופכים אותה למה שהיא. מדים יכולים להסביר מבצע צבאי; הם לא יכולים להסביר מדינה. אז מה הפתרון? ישראל זקוקה למערך מילואים אזרחי להסברה.
לא תחליף ממשלתי מסורבל ולא עוד קבוצת וואטסאפ של מתנדבים שמציפה את הפיד. אני מדבר על מערכת אמיתית: אזרחים מאומנים, בדוקים ורב-לשוניים, שיכולים לפעול במשמעת, דיוק ואמינות. קבוצה שבונה קשרים עם עיתונאים, עורכים, מנהיגי קמפוסים ומוסדות אזרחיים לאורך כל השנה, ולא רק בזמן חירום.
מדינות אחרות לקחו את זה צעד קדימה והפכו את החוסן לחלק מהחברה כולה. הסוכנות להגנה פסיכולוגית בשוודיה מבהירה ש"הגנה פסיכולוגית" היא מאמץ משותף של הממשלה, החברה האזרחית והאזרחים. בפינלנד ובצרפת קיימים מודלים דומים של אזרחים המשמשים כשגרירים ומסייעים במשימות לאומיות ללא צורך במדים.
המודל פשוט ליישום: קבוצה קטנה של אנשי מקצוע תהיה אחראית על ההכשרה, הבדיקה והתיאום. סביבה יפעל מערך של "דסקים" לפי שפות, המאוישים על ידי אנשים שמכירים לעומק גם את השפה וגם את התרבות של קהל היעד. המערך ייצר "ערכות עובדות" מהירות הכוללות ציטוטים, הסברים המותאמים לשווקים ספציפיים ותדרוכים שוטפים. הוא ינהל מאגר של אנשי קשר בתקשורת וימדוד הצלחה לפי רמת האמון והנגישות שהוא יוצר, ולא לפי קליקים.
בזמן משבר, המערך הזה יעלה הילוך. לא על ידי שליחת הודעות פאניקה מהרגע להרגע, אלא על ידי שימוש במערכות יחסים שנבנו במשך חודשים ושנים.
מנהיגי התפוצות שפגשתי ביום שני לא מצפים שישראל תהיה מושלמת. הם רוצים שישראל תהיה נוכחת, הגיונית ומהירה מספיק כדי לעזור להם. כשקשה, הם רוצים זרם יציב של מידע אמין שהם יכולים לסמוך עליו.
לישראל יש את הכישרון ואת אלפי האנשים – עולים חדשים וותיקים – הדוברים מאות שפות. מה שחסר לישראל זה מבנה. צה"ל ימשיך לעשות את מה שרק הוא יודע לעשות. אבל ישראל צריכה אזרחים שיעשו את מה שרק אזרחים יכולים לעשות: להסביר את המדינה בצורה אמינה, שאינה תלויה במדים.
אני לא זורק את הרעיון הזה כתיאוריה. אני מוכן להתנדב בעצמי. אני מכיר עוד עשרות אנשים עם ניסיון תקשורתי – דוברי צרפתית, ספרדית, גרמנית, רוסית, ערבית ועוד – שישמחו להקדיש כמה שבועות בשנה כדי לעשות את העבודה הזו למען ישראל, בשפות שבאמת מעצבות את הסיקור העולמי.
התרעות פיקוד העורף