המעגל הראשון הוא ביטחון פיזי. אין עוד מקום להנחה ש"אוסטרליה רחוקה" או ש"כאן זה לא יקרה". כל מוסד יהודי - בתי כנסת, בתי ספר, מרכזים קהילתיים ואירועים ציבוריים - חייב לעבור לחשיבה של מוכנות ולא של תגובה. זה כולל אבטחה מקצועית, תרגול תרחישים, אימונים לצוותים ולמתנדבים, בקרה על כניסות, שיתוף פעולה הדוק עם המשטרה ועם גופי ביטחון מקומיים, ושימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לא מדובר בהפחדה, אלא ביצירת חוסן. קהילה מאומנת ומוכנה היא קהילה שמפחיתה סיכונים ושומרת על שגרת חיים.
המעגל השני הוא לובי ממשלתי חכם ומתמשך. לא די בהצהרות גינוי לאחר פיגוע. הקהילה היהודית חייבת לדרוש מדיניות: חקיקה נגד הסתה, אכיפה אפקטיבית נגד ארגונים קיצוניים, פיקוח על תכנים אלימים ברשתות החברתיות והקצאת משאבים ייעודיים לאבטחת מוסדות דת. לובי אינו פעולה חד-פעמית אלא תהליך: פגישות עם חברי פרלמנט, עבודה מול משרדי ממשלה, חיבור לגורמי ביטחון והשפעה על סדר היום הציבורי - גם בימים שקטים.
המעגל השלישי הוא יחסי ציבור ומאבק תודעתי. אנטישמיות אינה רק איום ביטחוני, היא תופעה תודעתית. אם הסיפור היהודי אינו מסופר על ידנו, אחרים יספרו אותו במקומנו. יש להשקיע ביצירת נרטיב ברור: חיבור בין פיגועים ביהודים ובין קיצוניות המאיימת על החברה האוסטרלית כולה; הצגת היהודים כשותפים מלאים, יצרניים ונאמנים למדינה; והצפת הקווים הישירים שבין הסתה לטרור. זה דורש נוכחות חכמה בתקשורת, דוברים רהוטים, עבודה מול עיתונאים ושימוש מושכל ברשתות החברתיות.
בסופו של דבר, הפיגוע באוסטרליה הוא נורת אזהרה. התשובה הנכונה אינה פחד או נסיגה, אלא פעולה: ביטחונית, מדינית ותודעתית.
התרעות פיקוד העורף