בראשית שנות ה-90 התרחשה פריצת דרך ביחסי החוץ של מדינת ישראל. מוסקבה שלחה שגריר לתל אביב. סין האדומה והודו כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. וייטנאם, קמבודיה ומונגוליה מיהרו להצטרף.
מיד לאחר התפרקותה של ברית המועצות והפלת מסך הברזל כל מדינות הגוש המזרחי, שניתקו את הקשרים עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, חידשו את היחסים עמה. כך גם רבות ממדינות מדינות אפריקה: זאיר, ליבריה, חוף השנהב, קמרון, אתיופיה וקניה.
דבר אחד לא ניתן לייחס לו: את ההצלחה הדיפלומטית. עד היום נתפס שמיר כראש הממשלה הישראלי הסרבן ביותר, השמרן ביותר והעקשן ביותר. במערב אירופה הוא לא היה רצוי. הנשיא בוש האב התעמת אתו בפומבי. מזכיר המדינה בייקר לא הצטיין באהדה ליהודים ועל אחת כמה וכמה לא היה בין מעריציו. לקראת הבחירות לנשיאות ב-1992 כאשר התעורר חשש רפובליקני מהשפעת מדיניותם במזרח התיכון על הקול היהודי, פלט מזכיר המדינה: "Fuck the Jews" בתרגום חופשי שיזד... היהודים.
אז מה בער לחבר המדינות, למזרח אירופה, ולמדינות מזרח אסיה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל דווקא בתקופת שמיר? לא שמיר! באותם ימים רווחה בעולם הבנה שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים! זה היה לא מעט בזכות מה שנתפס כעוצמה היהודית בארצות הברית: בפוליטיקה, בכלכלה, במדע, באומנות, בעולם המשפט ובתקשורת. העוצמה הזו הייתה לאחד הנכסים המשמעותיים ביותר במדיניות החוץ של ישראל.
בראשית החודש, בימים שסממני חגי דצמבר מתחילים לנצנץ במלוא תפארתם, ביקרתי בניו-יורק. בעשורים האחרונים רווחה אצל האמריקנים תפיסה שתרבותם שואבת מהמסורת היהודו-נוצרית. בערב חג המולד היה נהוג להציב בחלונות הראווה בשדרה החמישית, בשדרות מדיסון ובברודווי חנוכיות לצד עצי אשוח. בחללים של מרכזי הקניות התערבבו צלילי פעמונים ומנגינות חג נוצריות עם שירי חנוכה וניגוני כליזמרים מסורתיים.
האנטישמיות באמריקה אינה תופעה חדשה, אבל עד לאחרונה הייתה סמויה מהעין. היא חשפה שיניים רק בשוליים. לביטויים נגד יהודים לא הייתה לגיטימציה פוליטית. ההצלחה היהודית תורגמה להשפעה לטובת הקהילה ולטובת ישראל.
כאן נכנס לפעולה ההון הערבי. קטר הובילה. האמירות הקימה את אל-ג'זירה. ראשיה יזמו קמפיינים נגד יהודים ומימנו אוניברסיטאות, מכוני מחקר, אנשי תקשורת ומצליחני רשת בוושינגטון וברחבי היבשת. הם פעלו להורדת הפרופיל בתקשורת של הזוועות שביצעו העזתים ב-7 באוקטובר והעצימו את מראות המלחמה בעזה, במאמץ לפגוע בתדמיתה של ישראל. הם השקיעו לא רק בגורמים פרוגרסיביים. הם פתחו במאמץ להתקרב לזרם הבדלני הרפובליקני שאינו רואה בעין יפה את ההשפעה היהודית באמריקה ואת הסיוע שמעניקה ארצות הברית לישראל. עם הגישה הזו מזדהים במידה מסוימת גם סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס ובנו של הנשיא דונאלד טרמפ ג'וניור, שמתכנן קריירה פוליטית משלו. זו כבר נורת אזהרה.
נתניהו מגיע למאר-א-לאגו כשברקע מתעורר חשש שהיוצרות התהפכו... שהיום מסתמנת מציאות חדשה שבה הדרך לירושלים עוברת בוושינגטון! שתמיכת טרמפ בישראל עלולה להפוך למנוף של לחץ לטובת אינטרסים של מדינות האסלם. גם אם החששות האלה מוגזמים בשלב הזה, ראש הממשלה חייב לתת את הדעת לחיזוק הגישות הבדלניות במפלגה הרפובליקנית, לאווירה בקהילה היהודית ולשחיקה בעוצמתה – עוצמה שהפכה במשך עשרות שנים לנכס אסטרטגי של מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף