גל האנטישמיות הגואה בעולם, שכולל גם פגיעות בישראלים וביהודים, מציף מחדש שאלה מרכזית שלא נעלמה אף פעם, אך קיבלה בשנה האחרונה משקל רב במיוחד: היכן נכון יותר לחיות - בישראל או מחוץ לה?
זו אינה שאלה תיאורטית. ישראל יצאה זה עתה ממלחמה קשה, טראומטית, עם כ-2,000 הרוגים ונרצחים, אלפי פצועים, יישובים שנפגעו וטילים שנורו על ריכוזי אוכלוסייה. מציאות של אזעקות, מקלטים, אי-ודאות ותחושת איום. מנגד, יש מי שמביט החוצה ורואה מדינות מערביות יציבות לכאורה - אוסטרליה, גרמניה, צרפת, קנדה - ושואל את עצמו: אולי שם בטוח יותר?
וכאן מתחדדת הדילמה: בישראל, הסכנה גלויה, מוכרת, "שלנו". היא מאיימת, אבל היא גם קולקטיבית - אנחנו יחד. המדינה, הצבא, החברה, המשפחה - כולם חלק ממעגל ההגנה וההתמודדות. בחו"ל, לעומת זאת, הסכנה לעיתים חמקמקה יותר. היא לא תמיד מגיעה בנשק, אלא בהתקפות מילוליות, בכתובות נאצה, בהפגנות. זו סכנה של זרות, של הידיעה שביום אחד אתה אזרח שווה זכויות וביום אחר "הישראלי", "היהודי", הבעיה.
ולכן השאלה האמיתית אינה רק היכן פחות מסוכן פיזית, אלא היכן אדם מרגיש שייך. היכן הזהות שלו אינה נטל. היכן ילדיו לא יצטרכו להסביר מיהם או להסתיר את מי שהם. יש מי שיבחרו להישאר בחו"ל מתוך אמונה שהמצב יירגע, או מתוך רצון לשמור על אורח חיים, קריירה, יציבות. ויש מי שדווקא כעת יבחרו לעלות לישראל - לא מתוך אשליה של ביטחון מוחלט, אלא מתוך בחירה מודעת לחיות במקום שבו הפחד אינו מלווה בתחושת בדידות.
בסופו של דבר, אין תשובה אחת נכונה. אבל יש אמת אחת ברורה: העולם השתנה. התחושה שאפשר להיות יהודי או ישראלי "כמו כולם" כמעט בכל מקום נסדקה. מול המציאות הזו, כל אדם וכל משפחה נדרשים לבחור לא רק היכן נוח יותר לחיות, אלא היכן נכון להם לחיות - נפשית, זהותית, ערכית. ולעיתים, דווקא במקום המסוכן יותר על המפה הלב מרגיש בטוח יותר.
התרעות פיקוד העורף