יש מנהג כזה שהתחיל לפני עשרות שנים, אבל רק בשנים האחרונות הובא לידיעת הקהל, מניחה שבאמצעות הרשתות החברתיות. במהלך ימי החנוכה, בזמן הדלקת הנרות, יכולה אישה המבקשת לעצמה משהו, כמו בריאות, פרי בטן, אהבה גדולה שתבוא אליה, שפע חומרי, לכתוב את הבקשה הספציפית הזו על דף ולהסתיר תחת החנוכייה. כשכבה הנר האחרון, ביום האחרון של החג, רגע לפני שהיא אורזת את החנוכייה ומשיבה אותה למדף הכי גבוה בארון המטבח, היא לוקחת גם את הפתק איתה, וגם אותו, מניחה שם בארון.
בחנוכה של השנה הבאה, כשתוריד את החנוכייה אל השולחן, תפתח את הפתק שייפול יחד איתה ותקרא את הכתוב בו. אם חייכה - התגשם לה; ואם לא - אז אולי בשנה הבאה, הפעם הנרות לא זהרו לה.
השנה ערכתי כמה הדלקות נרות אצלי בבית. לא התפרעתי, בכל פעם הזמנתי שלושה עד חמישה אנשים, בלי ארוחות ערב מפוארות, רק סופגניות חמות שקניתי מהמאפייה כמה דקות לפני שהאורחים הגיעו, שוקולדים וגלידוניות למי שחפץ. לא כל סממן יהודי צריך להיות פומפוזי.
לנר הראשון הזמנתי את ילדיה של אחותי הבכורה. למען האמת, הם נתנו לי את התואר "דודה" כשהייתי בת 8. כך שהם לא ילדים, האחת הגיעה עם בעלה, השנייה עם בן זוגה והשלישי ישר מאחת הספינות של חיל הים. הם הביאו מתנות לגפן, נשאו אותה בידיהם שאחזו בידיי כשהחזרתי אותם מהגן או מבית הספר, ויחד הדלקנו את הנר.
פעם גפן הייתה נבוכה מאורחים, גם אם הם משפחה. לקח לי זמן לא מבוטל להשלים עם זה שאנחנו לא אותו האדם, לה לוקח זמן לבטוח ולהיפתח. אבל משהו קורה לה בזמן האחרון, כמיטב הקלישאה, היא כמו פרח שנפתח. ורבלית מאוד, מצחיקה, שרה ואפילו הראתה לנו איך עושים יוגה. אחיינים שלי, שרגילים שהיא נבוכה אפילו לזכות אותם ב"שלום" הסתירו את התדהמה, עשו מעגל סביבה ומחאו לה כפיים כשהציגה שירי חנוכה ונסחפה עם השיר והריקוד של "סביבון סוב סוב" עד שקיבלה סחרחורת ונפלה.
בנר הבא הזמנתי שני ידידים גרושים שלי, כיוונתי את זה ליום רביעי, כך שהילדים איתם, וקניתי הפתעות קטנות לכולם. האוטומט שלי כשנכנס גבר הביתה הוא קצת ניאנדרתלי, אני חייבת להגיש משהו לאכול. אולי זה מימים ימימה, אולי זו המזרחיות שלי ואולי זה מה שהורגלתי אליו מנישואיי הקודמים והקצרים. גבר שמגיע הביתה, מגיע תמיד עם בטן מקרקרת. אבל עמדתי בהבטחה שלי לעצמי: הכנתי קפה, אבל עם סופגניות ומתוקים, לא הייתה שום צלחת קוסקוס או קציצות.
הם חבשו כיפות, אחד נשא את גפן על הכתפיים, השני הרים שני בנים והושיב אותם על השולחן הגבוה שעליו הדלקנו את הנרות. לסיום הבאתי את שקית ההפתעות הקטנה וחדנו להם חידות על חנוכה. מיותר לציין ששני הגברים מיהרו לענות עוד לפני הילדים בגלל יצר התחרותיות הדבילי שלהם - עד שלא נזפתי והילדים לא בכו, זה לא הסתיים.
והיה עוד נר, הפעם הגיעו חברות מהגן של גפן, ואחת מהן אמרה לה משפט שחימם לי את הלב שעה שהתקנתי להן ארוחת ערב (טוב, אי אפשר לחיות רק על סופגניות): "גפן, בבית שלך הכי כיף, לי יש מלא אחים, בא לי לגור איתך ועם אמא שלך".
וגפן לא ידעה מה לענות, אבל היא מכירה אותי כל כך טוב וידעה שאסתכל, ומבטנו נפגש. למרות החום הנעים בלב, לא ידעתי איך היא תגיב, היא זקפה את גבותיה ומשכה בכתפיה. חייכתי, איזו מצחיקה הילדה הזו. "מה לעשות", ענתה לילדה השנייה, "כל אחד והבית שלו, אבל את יכולה לבוא אלינו מתי שאת רוצה". תשובה מדויקת, לא יכולתי לבחור באחת אחרת.
אחרי שאכלו וצבענו שבלונות של סביבונים שרכשתי עוד בחריש, הן הלכו הביתה, וכשחפפתי את תלתליה במקלחת ושאלתי אם נהנתה, הביטה בי ושאלה אם זה כיף כשיש הרבה אחים או באמת מעצבן. "אני לא יודעת גפן, לאמא יש שלוש אחיות, אבל הן כבר מאוד גדולות". "אני רוצה אחות תינוקת", היא אמרה משפט שהכאיב לי בבטן.
"באמת?", שאלתי. "כן, אבל לא עכשיו, כשאהיה בבית ספר, עכשיו אני רוצה להיות רק איתך ושכל הזמן יבואו אלינו". יש עוד שנתיים עד שהיא תהיה בבית ספר, זה נתן לי מרווח נשימה ועם זאת, לא ידעתי אם היא אומרת את זה כדי לרכך את הלחץ או החרדה שניכרו בפניי או כי באמת כיף לה שרק שתינו יחד.
את הנר האחרון הדלקתי לבד, גפן הדליקה בבית של חברה שאצלה היא התארחה. ניצלתי את ההזדמנות, לקחתי דף פימו קטן מפינת היצירה שלה, טוש צבעוני וכתבתי עליו כמה בקשות. לא ידעתי אם עליי להתרכז באחת או שזה כרטיס אשראי פתוח לבורא העולם, אז כתבתי בהתחלה זוטות כמו תפילות לספר החדש שלי שתכף יוצא (זו הפעם הראשונה ששלוש הוצאות לאור מעוניינות יחד!), לקריירה, לפרנסה, לרצון להגיע לבית משלי, ואחר כך, בדיוק כמו בסדנאות הכתיבה שלי, הרגשתי את הקרקע מתרחקת ממני והבנתי שאני מגיעה למים העמוקים.
אז כתבתי על בריאות, שלא יפתיעו אותי דברים כאלו כמו שהפתיעה אותי המחלה ההיא שבגללה אין לנו עדיין עוד תינוק בבית, ושלא אצטרך להתמודד עם הפחד שהיא תישאר לבד בעולם, ופתאום המים הגיעו לי לצוואר, והמשכתי לכתוב ולכתוב ולבקש שהבית שלנו יהיה שמח, שלא תיכנס בו עצבות, ואם תיכנס בו, אז שתהיה עצבות יפה, עצבות מתוקה שמלמדת אדם דבר או שניים על עצמו ומחשלת אותו כדי שיוכל להמשיך הלאה.
וכשהמים הגיעו לאפי, המשכתי וכתבתי על המנוחה הטובה שבאה אלינו למרות הימים הקשים, ועל כך שקולות צחוק תמיד יישמעו פה, ושלא אגיע ליום שגפן תבקש צעצוע ואגיד לה "אין לי" ושלא אשחזר שום דבר שנגעתי בו ונכוויתי, לא באהבה, לא בפרנסה, לא בריצוי אחרים, שום דבר.
וכששלפתי עוד דף ועוד דף, והמים הגיעו לשערי וכבר טבלתי כולי בים הבקשות, ראיתי את טיפות הים נופלות על הדף, משכתי באפי, מחיתי אותן, קיפלתי אותו וטמנתי תחת החנוכייה, מה שיתקבל - יתקבל. ומה שלא - אנסה בשנה שאחרי.
ביום שאחרי, כשניקיתי את החנוכייה והרמתי אותה אל הארון, לא שכחתי גם את הדף, החבאתי אותו תחתיה וסגרתי את דלת הארון. עכשיו נותר לי רק לחכות, עוד 360 וכמה ימים אפתח שוב את הפתק הזה, אסתכל סביבי, על חיי שלי וחיי הילדה היפה שאיתי וכמו בכל תחילת חנוכה, אזכר בקולותיהם של אליהו וז'אנה, שהיו גרים דלת לידנו בילדותי בחולון, המזמרים ביידיש את "די חנוכה ליכט" (נרותיי הזעירים), אתבונן באור הנרות שילאט לנו, ואדע, האם נכנסו כבר הניסים לבית הזה? האם יבואו בשנה הבאה? או שאולי כבר כולם אצלי ואני רק צריכה לשמוח בהם?
לדעתי, כולם כבר אצלי, ואני, אתם, אנחנו, רק צריכים לשמוח בהם.
התרעות פיקוד העורף