כעורך וכותב כבר 45 שנה, קשה לי להימלט מהתניה עיתונאית רווחת: סיכומי שנה. רוב הזמן לא נמלטתי. תפסוני חי. היו לנו איש השנה, רשימות מוצרי תרבות בולטים ולא מעט ניתוחים מאלפים ודברי פרשנות נוקבת; מהפעם הראשונה שבה התנפל עליי החוב המקצועי הזה לקורא (אני גורס שספק אם אכפת לו), היה לו טעם חמוץ וריח של סרדינים.
ערכתי וכתבתי בחורי אף; כשהשנה הקודמת שכאילו הייתה זקוקה לסיכום נראתה באופק, באזור הליין-אפ והדד-ליין, שינסתי מותניים. היה קשה להימלט ממסורת גם אם הלכה נגד השקפת עולמי.
מדוע, אני תוהה, לסכם שנה שסוכמה כל יום בדיווחים יומיים, בפאנלים מייגעים של הגות טרחנית ומיני ניחושים של נביאים חמושים במקורות אינטרסנטיים, במקביל לדעות לגיטימיות, דברי הבל ופייק ניוז, ברשת שבה כולם מסכמים את המתרחש כל הזמן. אני חושב שאין צורך. אלה שאינם יכולים לברוח ממסורת תקשורתית גם אם אבד עליה הכלח, יסכמו עבורנו. אחרי 45 שנה מגיע לי פטור.
בחצי הראשון של 2025 הייתי בדירת חדר בסמטה צרה ולא בלתי חיננית צמודה לכיכר דיזנגוף. מעולם לא גרתי בתל אביב. לא אשקר: היו ימים שהקשר היחיד שלי עם העיר היה שליח של וולט עם המבורגר מתקרר בלחמנייה לחה.
מכונית לא הייתה לי, נכות שקשה היה לי להסתגל אליה אחרי 50 שנות נהיגה; למכבי, לשבע הפגישות שהיו לי בשנתיים וחצי ולרופאיי - הגעתי ב-Gett טקסי. בערבי שישי בדרך לאחותי לעירוי השבועי של משפחה ואוכל שלא הגיע בווספה, חיכיתי לעיתים חצי שעה למונית. לפעמים יותר.
בחצי השני של השנה הייתי בלוס אנג'לס. שפר עליי גורלי וגו'. יש לי מכונית רק שהיא נוסעת; כי אדם נורמלי לא קונה מכונית משומשת במגרש חניה מערס טורקי; אני יודע את מקומי בהיררכיה: אני עצם הזנב של שליטי היקום המשייטים סביבי במכוניות עתידיות.
אבל למרות שיקום אמיתי של חיי הפרטיים, אני אחד האומללים שדונלד טראמפ מנסה להשמיד. אין כל מניעה ממשית שקלגסיו יעצרו אותי בעיר ויגרסו את הגרין קארד שלי. הם שוקלים להפשיט אמריקאים מאזרחותם.
אירועי 2025 בשני היקומים הנפרדים הללו שהם אני, היו כה ירודים, סוטים, מאיימים פיזית ונפשית, כה מכוונים להמאיס על אנשים כמוני את חייהם ולטשטש כל יכולת לנחש את עתידם, שאין לי ספק שקטונתי מלסכם אותם.
סיכום כזה יצעיד בסך את האנשים המכוערים שהשתלטו עלינו ומתנהגים אלינו כמו כדור פרווה תקוע בגרונם. לא תכריחו אותי לכתוב על מיקי זוהר ובובי קנדי. הם שני צדדיו של אותו אסון. הייתי יכול לדבר על שנה הבאה, אבל יש גבול ליומרה.
חיפשתי את הפעם האחרונה שבה סיכמתי שנה. בעיקר משום שהייתי יותר צעיר ופחות מריר: 2013. נבהלתי בקריאה ראשונה. הכל היה שם: הטירוף, האיום, האימה, האפלה, אובדן הדרך, התגבשות ציר הרשע, האלימות והצורך להימלט. עזבתי את ישראל ב-2005 מתוך דחף שקשה להסביר. כלומר שאת 2013 ראיתי מכיפת הקרח.
אפילו המספר עצמו, 2013, נראה מכוער על הנייר. אלה התאריכים בחודש שאנו נזקקים להם באופן שוטף ומחייב כמו התור אצל רופא השיניים, הופעה של שלמה ארצי בקיסריה ויום השנה להורים כאשר מאזרחים אותו מהתאריך העברי.
שנה עוטפת אותנו מיומה הראשון ואין צורך לשוב ולהזכיר אותה. מי שאינו זוכר באיזה שנה הוא חי ממילא הקשר שלו עם המציאות רופף למדי. לשנים 1999, 2004 ו-2010 היה מין חן ויזואלי כאשר רשמנו צ'קים, חתמנו על חוזה או סתם הבטנו בלוח שנה עם צילומים של חפצי יודאיקה.
2013 הייתה מכוערת מכל היבט; פונטי, טיפוגרפי, מילולי. 2013 הייתה שנה שבדיעבד ברור שאסור היה לצאת בה מהמיטה. יש שנים כאלה. 1982 למשל או 1995.
2013 הייתה השנה הגרועה והמיותרת ביותר במילניום. אילו היו מרשים לי להציץ בה מראש בכדור בדולח, הייתי מוכן לתרום איבר גוף לא חיוני כדי לדלג עליה.
אין ספק שעבור רבים הייתה 2013 שנה משתלמת, מתגמלת, מאתגרת וחיננית ביותר, אבל אני מוכן לתקוע לכם שעבור הרוב המכריע של אוכלוסיית העולם, הייתה 2013 שנה מחורבנת.
זו השנה שבה התחדד הפער בין עשירים לעניים, אלה שיש להם ואלה שאין, כגומייה מתוחה שהמתיחה הבאה תשחרר אותה כבומרנג. זו השנה שבה כבה האביב הערבי והחורף היהודי הקפיא נשמות.
זו השנה שבה התברר סופית שאין מקום בישראל לשלושה עמים, שניים מהם יהודיים. מי שעדיין היה אכפת להם מהסכסוך במזרח התיכון, לא יזכרו במה מדובר בשנה הבאה.
אני יכול להוכיח את זה במעגלים היקפיים, מן הפרט אל הכלל: היו לילות בתחילת 2013 שהייתי בטוח שהבוקר ימצא אותי מת. יש גבול לכמה חודשים אתה יכול לשבת בכורסה בליבו של החורף, לספור את השעות נוקפות ולתהות מה זה אומר שמערכות הגוף בוגדות בך סימולטנית.
יש גבול למה אסור לך לאכול, מה מותר לך לשתות, כמה שבועות אתה יכול לחיות ללא שינה. אני יכול להזריק לעצמי אנברל בכמה אלפי דולר לשנה או לקחת פרדניזון, וגם זה אינו מבטיח כי לא איראה כמו ג'יימס קובורן בשנים האחרונות לחייו. תמיד יהיה איזה חכמולוג שיאמר שמגיע לי, או שאני מתלונן על מחלות בנאליות בשעה שאנשים גוססים מסרטן. אפרופו סרטן: שיעוריו עלו בשנת 2013.
מישהו חושב באמת שהסופה הגדולה שפקדה את ישראל אינה מהווה ייצוג מדויק של ההתחממות הגלובלית? האם יש מישהו שמעז לתייק את זה כמשהו שזקני צפת לא זוכרים? זאת אולי פריביליגיה של מי שחיים במדינה שרוב הזמן אין לה אקלים.
עבור מי שחי כמוני, מספיק קרוב לאנטרקטיקה כדי לשמוע את הקרחונים נשברים ונמסים באוקיינוס, אני יודע ששלוש הסופות שחלפו באמריקה כחבטת הסיום של 2013, ממערב למזרח, הן עדות ניצחת להתחממות הגלובלית.
הן בדיוק כמו סרטי האסונות האהובים כל כך, על אסטרואיד כזה או אחר או על עידן הקרח, שנדמה שיגיעו לכדור הארץ במאה הבאה אבל בדיקה נוספת מגלה שהם יפגעו עוד שבועיים.
אני יכול לכתוב שאף פעם לא היה כאן כל כך הרבה שלג, אבל מה אני יודע. אני כאן רק שמונה שנים. מזג האוויר היה אחד הרוצחים הגדולים של 2013. ממה שאני מבין זו הייתה חזרה גנרלית לשנים הבאות.
זאת הייתה שנה שעסקת הברטר המצליחה ביותר בה הייתה מוח תמורת בידור. הטלוויזיה השתלטה על סדר היום הציבורי, ודאי באמריקה ובגרורותיה הסרטניות.
לכל סדרת טלוויזיה מטומטמת נפתח פורום דיונים אינטרנטי והתקשורת כולה, ללא יוצא מהכלל, עקבה אחרי כל פרק באדיקות של שומרי מסורת, סיכמה כל התפתחות עלילתית ב"שובר שורות", לעגה ל"הומלנד" עד שברודי נתלה ממנוף בכיכר העיר בטהרן, וניתחה את המשמעות האדיפאלית של מות קליי מורו בידי בנו החורג ג'קס ב"בני האנרכיה".
ב-2013 הבינו קברניטי הערוצים כי הדרך היחידה להשאיר את הצופים מול הערוץ היא לירות מטווח קצר בראשיהם של הרעים ולהקפיד על כך שנתזי מוח יעופו לכל עבר ולהבהיר לגיבורי הסדרות החדשות כי יידרשו לקיים סימולציה פורנוגרפית של יחסי מין כי זה מה שהאומה רוצה.
כשם שאינני אוהב לעקוב אחרי עקומת מעופם של תאי מוח, כך אינני אוהב לצפות בסימולציה של סקס. אני מליט את עיניי גם כאשר אני לבד בחדר.
ב-2013 הייתה עלייה חדה באירועי ירי המוניים בבתי ספר, מרכזי קניות וכאלה. כל מיני מומחים חצופים ניסו לטעון שאין לה כל קשר לטלוויזיה, לקולנוע ולמשחקי מחשב אלימים.
גיבורי התרבות החדשים, ערפדים וזומבים, קנו להם אחיזה אמיצה בלב התרבות ונדמה היה לרגע כי תמיד היו כאן, חלק ממי שאנחנו. שחקנים שלפני 20 שנה נחשבו איכותיים ורציניים וחלקם היו נשואים לסם שפרד, הסכימו פתאום לגלם רוחות רפאים; סטיבן קינג, שחזר עם ספר המשך ל"הניצוץ", הפך איכשהו לאיש שנשאל לדעתו בכל דבר ועניין.
אם מסתכלים במה שקרה לטלוויזיה מזווית נכונה וכיצד הפכנו לבני ערובה שלה, מבינים מדוע הייתה זאת השנה שבה בחר ג'יימס גנדולפיני למות.
זאת הייתה שנה מזעזעת באטימותה, ביחסים בין אדם לחברו, בהחלטות שגויות, בתרבות, בפוליטיקה, בהגדרת העתיד ובאבטחתו. בשנה החולפת ויתרנו על מעוזים אחרונים של מראית עין של התנהגות אנושית, חמלה, עזרה לזולת, צדקה וצדק.
זו הייתה שנה ש"אני" הפך בה לערך עליון ונרקיסיזם לתכונה הבולטת של דור שלם האוחז במושכות. מי שנולדו בין 1946 לשנות ה-60 נקראים בייבי-בומרס, והם סיימו את תיקוני הפחחות והצבע האחרונים של מורשתם שתיזכר כמורשת האגואיסטית והחמדנית ביותר ופרשו לפלורידה.
אלה הבייבי-בומרס שהיו מסטולים בקיץ של האהבה וחטפו מכות ממלאכי הגיהינום באלטמונט; הסניפו קוקאין עם סטיב רובל בסטודיו 54 ורקדו דיסקו עם ג'ון טרבולטה; השתוללו בוול סטריט בשנות ה-80 ומשנות ה-90 נשאר כתם הזרע של ביל קלינטון על השמלה הכחולה של מוניקה לוינסקי.
גם הנשיא רשם תיקון לחוקה: מציצה אינה יחסי מין. קביעה ששחררה מיליוני גברים ונשים לחרוג מקווי המתאר של חיי נישואים מבלי להרגיש שהם פוגעים במישהו. עוד קצת ואנחנו בפנסיה; אנחנו משאירים לילדינו חובות פנומנליים במקום את הנדל"ן שהורישו לנו הורינו.
יש שנים רעות מזדמנות, אקראיות, שנופלות במפתיע. 2013 הבשילה מרצף של שנים שקדמו לה והיא מובילה לדרך חדשה, קצרה יחסית, שבה ניאלץ להחליט האם אנחנו רוצים לחיות בעולם או להרוס את מה שנותר ממנו. במידה רבה זה כבר לא בידינו. ספינות רבות עמוסות דם רע כבר הפליגו.
מצד שני, לא לכל אחד יש הרשות שיש לנתניהו לזלזל בהסכם עם איראן ובהשמדת הנשק הכימי של סוריה. מספר קורבנות הטבח של אסד בסוריה הצליח שלא להוציא אף אחד מגדרו; אומות העולם ישבו על הגדר והתבוננו בסקרנות כמעט אינטלקטואלית במרחץ הדמים הסורי ועשו קולות של חייבים להפסיק את זה.
מנחם בגין הגדיר את הישראליות כאשר אמר שאין צורך להתרגש כאשר גויים הורגים גויים. זה היה במהלך מלחמת לבנון שעשתה בביירות מה שעשתה אמריקה אחריה בבגדד: נכנסה ללא הצדקה אמיתית למדינה זרה - אריק שרון מכיוון שרצה לעשות סדר חדש במזרח התיכון, וג'ורג' וו.
בוש מכיוון שהעדיף לחפש את אל-קאעידה מתחת לפנס - הלמה סביבותיה ללא הרף עד שהחלה משלמת מחיר כבד על השהייה המתארכת בין חמושים עוינים, ובחרה להתקפל הביתה.
את החלל שהשאירו האמריקאים בעיראק מילאו כוחות ששבו ללבות את אש השנאה הבין-עדתית בין סונים לשיעים. סוכנות הידיעות הצרפתית טוענת שמספר האזרחים שנהרגו בעיראק ב-2013 עומד על יותר מ-5,000.
אומדן מרעיש אף יותר הוא זה שלפיו נהרגו במהלך המלחמה בעיראק (2003-2011) כחצי מיליון עיראקים. האומדן הזה אינו מייצג את מספר העיראקים שנהרגו על ידי האמריקאים, אלא את מספר העיראקים שמתו באותה תקופה מסיבות הקשורות במלחמה גם בעקיפין.
כמו קיצור תוחלת חייהם של מבוגרים; תמותת תינוקות וילדים בשל תנאי בריאות ורפואה נחותים; מות אזרחים בהתקפות ופיגועים כולל טיל תועה ממטוס קרב אמריקאי.
הנטייה הישראלית להציב נתונים כמותיים כאלה ליד מספר היהודים שנספו בשואה, מגמדת למפרע את אסונו של האחר, אבל אפילו המתבונן האטום ושווה הנפש ביותר חייב להודות שמדובר במספר אסטרונומי של אזרחים מתים.
אמריקה יצאה למלחמה בשל פיגוע בודד שבו נהרגו כ-3,000 אזרחים אמריקאים במדינה הלא נכונה, מכיוון שלמשפחת בוש היה עסק לא גמור בעיראק.
בחירתה של אמריקה לדבוק בבדלנות במהלך הקדנציה השנייה של ברק אובמה, גרמה לממשל להניח לכולם לחצות קווים אדומים. התחושה הקשה ביותר שהבשילה ב-2013 היא שלא נותרו יותר כיסים חיים ונושמים של אנושיות ידידותית המושתתת על הדדיות.
אף שהיא מסוגלת עדיין להתאחד סביב אתגר לאומי, אמריקה היא שסע טרגי בהתהוות; עניים נגד עשירים. אזרחים נגד מהגרים. לבנים נגד שחורים. רפובליקנים נגד דמוקרטים. בריאים נגד חולים. רעבים נגד שבעים. משכילים נגד בורים. צפון נגד דרום.
כל הפצעים שנדמה היה שהגלידו בעשרות השנים האחרונות, בערך מאז סוף מלחמת וייטנאם ב-1975, נראים כנתונים בתהליך מתמשך של נמק. הקרום המכסה על הסיר הרותח דק ושביר, וכל העימותים ההיסטוריים מבעבעים בו עדיין.
בינתיים מוצאת האנרגיה השלילית והאלימה פורקן בהתפרצויות זעם של יחידים נגד ציבורים חפים מפשע כמו ילדים, סטודנטים וכדומה. מי שלא מחבר את הנקודות ועומד על הקשר שבין אחת האומות החמושות בעולם לנכונותו של הפרט להרוג או למות בשם זכותו לאושר ועושר, לרוח הרעה והמכוערת הנושבת בערוצי הטלוויזיה והקולנוע ומורידה את רמת החשד הבריא שהיה כאן פעם נגד ריכוז כוח בידי מעטים, עושה שקר בנפשו.
אותם אנשים ששיקרו עשרות שנים וגייסו רופאים בחלוקים לבנים לשכנע את הציבור כי העישון אינו מזיק לבריאות ואף הציתו סיגריה בעצמם ושאפו בנחת, הם אלה שמבטיחים כעת שאין כל קשר בין המסר האלים והמיני העולה מהטלוויזיה ובין זליגתו לרחוב.
אפילו הסיגריה, מי היה מאמין, עשתה השנה קאמבק. מקלות קסם אלקטרוניים המייצרים עשן מלאכותי, זוהרים באור כחול ומנפקים מנה מדודה של חומר דמוי ניקוטין. רון בורגנדי חזר. מאצ'טה הרג שוב. בטלוויזיה נפטרו מכמות מסחרית של דמויות ומשכורות. אלק בולדווין עשה יותר כותרות מאובמה, ומרי פופינס חזרה.
ב"מלחמת העולם Z" של בראד פיט, הוצגה ישראל כאחת המדינות היחידות בעולם שהצליחה לעצור את התפרצות מגיפת הזומביס באמצעות חומה גבוהה שבנתה סביב ירושלים.
זו הייתה עקיצה אפקטיבית על הקיר שישראל בנתה נגד הפלסטינים, אבל גם הוא נפרץ במשל פוליטי על בוני חומות כדי להסתתר מאחוריהן. הזומביס טיפסו על הקיר ופלשו בהמוניהם לירושלים ופיט הציל את הקצינה סגן על ידי כריתת ידה ולקח אותה איתו. אני מנסה עדיין להבין את מוסר ההשכל.
תחליפו את 2013 ב-2025 ותראו שגם אני סיכמתי שנה.
התרעות פיקוד העורף