דיסק בתוך גרביים
רבות מן התמונות צילם אל-מדהאן עצמו במצוות אדוניו. להערכתו, מפקדיו ביקשו לתעד את ההרוגים אחד אחד כדי להראות להנהגה הנפשעת כי הם ביצעו את מלאכתם על הצד הטוב ביותר. הוא מספר, כי מידי יום הובאו בפניו בין עשר לחמישים גופות. "ראיתי מבוגרים וצעירים שהופשטו מבגדיהם, לחלקם עקרו עיניים, לאחר גדעו איבר", הוא מספר, "הרגשתי כאילו הם נועצים בי את מבטם ואומרים לי, אנא ספר את הסיפור שלנו".
פריד אל־מדהאן נולד בדמשק בשנת 1969 למשפחה סונית וגדל בעיר דרעא. בהגיעו לגיל 20 החליט מרצונו לשרת בצבא. לתומו חשב כי בכך הוא מבצע מעשה פטריוטי, אבל עד מהרה גילה כי החיילים הצעירים הופכים למשרתיהם של מפקדיהם. הם נדרשים לגלות נאמנות מוחלטת למנהיג ואף לשמש שופר ולקדם את תדמיתו בסביבת מגוריהם. בתמורה זכו ליחס מתעלל מצד מפקדיהם.
הוא סיפר כי אחד ממפקדיו נהג לצרוב את בשרם של פקודיו באמצעי רותח. אחרים הורו להם לעמוד עירומים במסדר במרכז הבסיס. מפקד שלישי התוודה בפניו כי הוא חמוש מחשש שהממונים עליו יירו בו כטוב ליבם. המציאות הייתה כזו שחייל סורי אוים בידי מפקדיו מצד אחד - ומידי המורדים מצד שני. מי שברח מיחידתו הסתכן במאסר ואף במוות.
המנוע הוא כלכלי
ביום שישי שעבר הפיץ נשיא סוריה הודעה מצולמת שבה הודה לנשיא טראמפ ולשני בתי הקונגרס על תמיכתם בעם הסורי ועל היענותם לקריאתו לבטל את הסנקציות. אחריהם הודה לשלושה מנהיגים: לנשיא טורקיה, לאמיר של קטאר וליורש העצר של סעודיה. שלושת אלה היו שותפים למערכת הלחצים שהופעלו על טראמפ לבטל את "חוקי הקיסר". לא במקרה שלוש המדינות הללו מחבקות את המשטר הסורי החדש מצד אחד, ומנהלות מערכת יחסים קרובה מאוד עם הבית הלבן מן הצד האחר.
גוש המדינות הזה – ארה"ב, סעודיה, קטאר וטורקיה – שותף גם למאמץ השיקום של רצועת עזה. מי יותר ומי פחות, כל אחת מהן רוצה התקדמות מהירה בתהליך. הן מדברות בשפה מדינית, אבל המנוע העיקרי שבו הן מצוידות הוא כלכלי. טראמפ צריך את כספם של בני המפרץ. הם, מצידם, זקוקים לחיבוק הדיפלומטי שלו ולעוצמה הצבאית. סוריה ועזה הן מגרשים שעליהם מתנהל המשחק.
ישראל נהנית לעת עתה מאשראי וקרבה יחסית לנסיכי המפרץ מצד אחד, ואל אדוני וושינגטון מצד שני. אבל טראמפ נוטע את השורשים כדי שיצמיחו עבורו דולרים. כלכלה זקוקה לשקט, ומלחמות מבריחות את השקט הזה. אם טראמפ ייווכח כי המשך הלחימה בגזרות השונות מעכב את ההגעה לרווחים, הוא עלול לדכאה ללא היסוס. כך עשה בעזה.
לא פחות מכך, הסיפור חושף את עומק הטראומה בחברה הסורית. זו אינה טראומה כתוצאה מעימות צבאי עם אויב זר, אלא התגוננות בפני אויב מבית. ולא סתם אויב, אלא השלטון עצמו, שתפקידו להגן על אזרחיו ולא להתעלל בהם. כך לאורך שישה עשורים לפחות. נוסף על כך, החוק שהטילו האמריקאים מראה עד כמה עיוור הוא החרם הבינלאומי ופוגע בחפים מפשע. מן הסנקציות לא ניזוקה משפחת אסד, אלא העם הסורי שנאלץ לשלם על הצרת החגורה.
אין לדעת מה יצמח מן השלטון החדש, אבל ברור לכל כי אחמד א־שרע יכול לרכוש את אהדתם של עשרות מיליונים מבני עמו, אם יתייחס אליהם בכבוד ויעמיד את האזרח במרכז – במקום להשתמש בו כחומר בעירה לקיים בו את שלטונו.
התרעות פיקוד העורף