למרות העלטה שליוותה אותנו בשנים האחרונות, חג האורים שהסתיים השבוע האיר את חיינו באורות קטנים מנחמים משהו, והשנה נדמה לי שסיפורי גבורת המכבים קצת החווירו נוכח גבורת השורדים, הלוחמים והנופלים.
ואני, שנאלצתי לשהות שבועות ארוכים מעבר לים בנסיבות מצערות של אובדן בן משפחה אהוב, הסתכלתי מסביב בעיניים מצועפות על המשפחות שם בפיטסבורג הקרה והמושלגת, שמתנהלות בנועם ובאיטיות, מתכוננות לחג החנוכה ולחג המולד, מקשטות את הבתים בפנסים ובזרים עגולים, והטרדה הכי גדולה שלהן מסתכמת במה יגישו בהדלקת הנרות ובמה ימלאו השנה את גרב המתנות מעל האח.
ניסיתי לקחת כמה נשימות עמוקות כדי להתחבר לשלווה, אך ללא הצלחה. כל הזמן נשארתי מחוברת לטרפת הלאומית שלנו, שמזמן קנתה לה מוניטין גלובלי שלא לתפארת מדינת ישראל. קולות צורמים של נבחרותינו ונבחרינו מגיעים במהירות שיא לכותרות מעבר לים, ולא יעזור עד כמה אעמוד מעל כל במה ואסביר שיש לנו ארץ נפלאה, אנשים נהדרים, חדשנות מפילת לסת ודור מדהים של אנשים עם מוסר וערכים. כמעט כל אחד מצטט לי "פנינים" מהפרלמנט שלנו או מעללים של נערי הגבעות שלוחי הרסן. שלא נדבר על צילומי תקריב מטורפים אמיתיים ו/או מהונדסים מתוך עזה המחוקה, ששוטפים את הרשתות כמו צונאמי.
אני, כהרגלי, מוצאת הרבה דברים טובים להתנחם בהם. למשל, המעצמה הטכנולוגית אנבידיה הכריזה בקול גדול שהיא פותחת קמפוס עצום ממש בקריית טבעון. מי היה מאמין, כאן אצלנו, בגליל, כשאפילו המדינה לא טורחת כבר עשרות שנים להשקיע באזור הזה. אותי זה ממש מרגש. וגם ביקורו החודש של הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ, שעומד בגאון מאחורינו ואף רכש בסכום נאה את כיפת ברזל הישראלית שתגן על הגרמנים. וכמובן, הסכם הגז ההיסטורי שנחתם בינינו למצרים במיליארדים.
כמה חשוב שהסכמי השלום האזוריים מגובים בהסכמים כלכליים מייצבים. מים לירדן, גז למצרים, שיתופי פעולה עם האמירויות. איך פרס חזה? יהיה כאן "מזרח תיכון חדש", ועם קצת חוכמת מנהיגות יהיה אפשר להמשיך קדימה את המגמה.
רק שבינתיים נכנסנו ברעש גדול לשנת בחירות, ועל סדר היום כל הדברים הבוערים באמת: ועדת חקירה ממשלתית, חקיקה מחלישת תקשורת, ניסיון לפטר עוד שומר סף, עוצר מינויים אסטרטגיים, ועוד כהנה וכהנה תופינים הרסניים.
התרעות פיקוד העורף