לא ברור באילו שקרים יבחרו שני השקרנים הגדולים בעולם כדי להסתיר את אכזבתם זה מזה. ברור רק שרגעי הכנות של טראמפ הם רגעי האימה של נתניהו, בדומה לאמבוש שסידר לו הנשיא מול הקטארים. הסיפור הוא טראמפ, האיש והאישיו, וזה לא מוקדם מדי להספידו כמנוף פוליטי. טראמפ תמיד היה Loose Cannon, והמצב כיום החמיר עם בעיית קוגניציה לכאורה, המביאה אותו למחוזות טרלול וגסות. פעם הוא היה מגיע אליהם בזדון קר, אך כיום זה נובע היישר מקיבה רגיזה של קשיש נרגן, רודף כפייתי של כבוד וחנופה.
ברגע שהממשל הפקידותי האמריקאי יוצא ממעגל ההשפעה הישיר של טראמפ (והוא יוצא עקב מצבו הקוגניטיבי), יש לו דרך משלו להתאים את החבילה האסטרטגית למבנה האישיות של טראמפ, כולל אלימות וסנקציות. אותם פקידים מורידים ראש כאשר טראמפ מרים גל משוגע, וכשהוא שוכך ושוכח - הם ממשיכים אסטרטגית במדיניות החוץ והביטחון שאומרת - אנחנו במאבק גלובלי על אזורי שליטה מול סין ושות' בכל העולם, וישראל במזה"ת היא קוץ בתחת. כשוונצואלה (כן, ההיא מהשיר) מצטיירת כמדינה סוררת בעלת יתרונות כלכליים, נוטלים הטראמפיסטים את ההובלה ומכריזים עליה מלחמה. מטילים מצור ימי, מחרימים מכלית נפט, פוגעים בכלכלתה ויורים באזרחיה (מבריחי סמים, כן או לא).
פיט הגסת', כתב CNN שמונה להיות מזכיר ההגנה (טראמפ שינה את תוארו לשר המלחמה), הורה להרוג אזרחים שהפליגו בסירתם, בטענה שהם מבריחי סמים. צבא ארה"ב נכנע לפקודה מסיבות של כפיפות דמוקרטית (מי כמונו מכירים את הבעייתיות) והוציא להורג אזרחים אקראיים. קמפיין אגרסיבי נגדי של תקשורת המיינסטרים גרם להגסת' לסגת ולהפיל את התיק על רמטכ"ל ארה"ב. התגובות איימו ללחך את שולי גלימתו של טראמפ, שמשך כתף.
רק להזכירנו: יש מנגנוני פיקוח על הפסקת אש בצפון וברצועה (מתי כבר יגיעו פקחים לגדה?), אבל אנחנו הריבון־בריון. זה שמפר כשבא לו, עושה קולות מתקרבנים של שה לעולה, ויורה בכל מה שזז כמו טירון מפוחד. אני לא יודע עד כמה מעורב ראש הממשלה טקטית בדוקטרינת החיכוך האלים בכל הגזרות, אבל אני בטוח שהוא "מנחה", בהנחה ששר הביטחון הוא לא יותר מצינור. כאשר יעקב ברדוגו מזהיר את אייל זמיר שימיו כרמטכ"ל נספרים לאחור, עדיין יש לזמיר מרחב תמרון שבו הוא צריך לגייס כל גרם של הבנה פוליטית כדי לג'נגל ולבנות צבא לקראת סיבוב משמעותי, שכיום לפחות אינו נראה באופק.
הבעיה: מדיניות הממשלה כיום מקרבת מלחמה כשהיא משמרת סכסוכים מקומיים ברמה של מלחמת התשה. כל מכת טרור נגדית מחזקת את האחיזה שלה בנרטיב האיום המקומי, שמתכתב תודעתית עם האיום הקיומי כמכשיר השפעה בדרך לבחירות.
כדי להבין כיצד ההנחיה של ראש הממשלה עובדת, ניתן לבחון את התקרית המיותרת בסוריה בסוף נובמבר. המשימה הייתה לעצור כמה חשודים לצורכי מודיעין בכפר סורי כ־10 ק"מ מהגבול. כוח של מילואי (!) צנחנים עלה על כמה האמרים בדרך לבית שבו נמצאים החשודים, העיר אותם באדיבות לא אופיינית, בכל זאת מילואימניקים, והעלה אותם להאמרים בדרך לבסיס. יעני, מבצע חשאי הרואי מעבר לקווי האויב. יהיה מה לספר בבית.
הבעיה הייתה שכמה חמושים, שברוב חוצפתם לא נכללו בתכנון המבצע, ירו עליהם. פצעו שישה חיילים, פגעו בהאמר שננטש והוצת, והעלו לאוויר חגורת אש שהרגה כמה בלתי מעורבים. השאלה היא אם כל המבצע הזה קרה כי מישהו מיחידה 504 או כל מספר זוכה אמר למפקד הפיקוד שיש איזה מוחמד או שניים שאני צריך לתחקר אותם – והאלוף אמר יאללה.
הכשל במקרה הזה הוא עניינו של הפיקוד, או שהמבצע קרה בגלל מדיניות מגבוה על החלת ריבונות צבאית אגרסיבית שמאפשרת ביצוע כל פעולה מקומית נדרשת. הדרך להבין היא ללכת עם תהליך קבלת ההחלטות (עיין ערך "יאללה"), מהזיהוי המודיעיני עד ההפללה וההחלטה לשלוח לשם מילואימניקים גיבורים. השאלות שמעבר לתקרית ה"מקומית" הן מי קבע שיש כאן פוטנציאל שימנע סיכון ביטחוני, מי החליט לצאת לפעולה, למי זה דווח ומי אישר בדרגי המטכ"ל והממשלה ולמה. מי עשה הערכת סיכונים, והאם בניתוח המודיעיני והמערכתי הובאו בחשבון מארב אויב או אולי מדיניות ארה"ב.
בגדול: איך בדיוק הועלה רעיון הפשיטה משולחן המודיעין עד שולחן הרמטכ"ל, ועד כמה מפקד פיקוד הצפון עצמאי בהחלטותיו לנהל תקריות מקומיות, ובאיזה שלב והאם האישור לפעולה עבר לדרג המדיני, קרי נתניהו וישראל כ"ץ, ומה בדיוק הם שאלו או אמרו בעניין. או שאולי יש לצבא חופש לפעול על פי צורכי הביטחון כפי שהרמטכ"ל ומפקד הפיקוד מפרשים אותם, והאם מישהו בדרך הניח על השולחן את הרקע המדיני־אסטרטגי של הממשל האמריקאי, אפרופו התמיכה בנשיא א־שרע ובנשיא לבנון. ומתי, אם בכלל, שיתף צה"ל את האמריקאים. אם לא שיתף - אזי מדובר בטרפוד מדיניות הבית הלבן.
למלחמות של שלושתם אין קשר לאינטרס הביטחון הלאומי האמיתי. הם משעבדים לצורכיהם את משאבי המדינה, כולל המשאב היקר ביותר שהוא חיי אדם.
התרעות פיקוד העורף