אבל תוצאתה של ההחלטה היא שיש לנו יועצת משפטית שהממשלה הביעה בה פה אחד אי-אמון, ולכן לא מכירה בה, לפחות חלקית, לא מקשיבה לעצותיה ולא משתפת עימה פעולה.
ומנגד יועצת משפטית שלא רק אינה מגינה על הממשלה מול עתירות המוגשות נגדה, אלא מצטרפת אליהן בזו אחר זו ותומכת בהן, לעיתים בדבקות העולה על זו של מגישיה.
כך נוצר מצב אבסורדי: במקום שהיועצת המשפטית לממשלה תגן עליה בפני בג"ץ, בג"ץ הוא שנחלץ לעיתים להגן על עמדת הממשלה מול היועצת שלה, המתקשה לרסן את הלעומתיות שלוחת הרסן שלה כלפי מיועציה. החלטת בג"ץ לבטל את פיטורי היועצת מנציחה את היפוך היוצרות האנומלי הזה בין מערכת הייעוץ המשפטי לבין נבחרי הריבון.
כעת צריך לבדוק מי אחראי לתוצאה המזיקה הזו. על פניו האחריות מוטלת על כתפי מקבל ההחלטה - בג"ץ. אבל במקרה שלפנינו המציאות מורכבת יותר: מדובר בהחלטה שקיבל הרכב מורחב של בית המשפט העליון - על דעת כל השופטים שהשתתפו בדיון, ביניהם שופטים שמרנים שבדרך כלל לא מהססים לפסוק נגד עמדות הנשיא עמית והיועצת המשפטית.
כותב שורות אלו בדעה שמעבר להצלחותיה ההיסטוריות של הממשלה בתחום הצבאי והמדיני שהיה קונצנזוס לאומי מאחוריהן - הרפורמה המשפטית היא לטווח ארוך הפעולה הקשה ביותר והאמיצה ביותר - ובעיקר החשובה ביותר - של הממשלה הנוכחית.
עם זאת צריך להודות כי התנהלות הממשלה מול בג"ץ בעניין פיטורי היועצת הפכה ממרכיב משני, הזוכה לכל היותר להערת אגב בהחלטת השופטים, למרכיב משמעותי המשפיע על תוצאת ההליך.
סימני השאלה סביב אי-השלמת הרכבה של ועדת גרוניס, לצורך התייעצות עימה ושל ההימנעות מהצגת טיעוני המדינה נגד העתירות לפסילת הפיטורים בדיון שהתקיים בנושא בבית המשפט העליון, יצרו במעגלים מסוימים.
אלא שאצל הממשלה זה נראה כמו שכטר הפוך: הנפילה היא כל כך תיאטרלית ושקופה, עד כי ניתן להתרשם שהמטרה אינה בעיטת עונשין נגד היריב, אלא כרטיס צהוב על ניסיון להכשיל את השופט.
החמצה בלתי מוסברת
אבל בעיקר - אי-התייצבותה לטעון בדיון שם לגופה של הנחיצות והדחיפות בפיטורי היועצת הייתה החמצה בלתי מוסברת על רקע הרכב השופטים שדן בעתירה.
זה היה הרכב שרובו שמרני ובו בהחלט היה ניתן לצפות לאוזן קשובה לטיעונים כבדי המשקל בעד דחיית העתירות נגד הפיטורים, ולהחלטה, ברוב דעות לפחות, להותיר את ההחלטה על כנה.
כאן המקום להבהיר כי בניגוד לרושם המתקבל בציבור מחגיגות הניצחון המלאכותיות במחנה מתנגדי הממשלה, פסק הדין שניתן הוא עדיין ניצחון פירוס.
בג"ץ לא קיבל הכרעה מהותית החולקת על החלטת הממשלה לפטר את היועצת המשפטית. בית המשפט לא קבע שהחלטת הממשלה אינה נכונה או שהיא לא צודקת. כל מה שבית המשפט קבע הוא שההחלטה לא נתקבלה כדין, בשל העובדה שהממשלה לא קיימה את חובת ההיוועצות עם ועדת גרוניס.
טענת הממשלה, שהיה מקום להעלותה בדיון עצמו, היא שהיות שזו הייתה הממשלה עצמה אשר כוננה בזמנו את ועדת גרוניס, הרי בהיותה הפה המקים את הוועדה - בסמכותה להיות הפה שמחליף אותה בוועדה אחרת. וזה בדיוק מה שעשתה הממשלה: היא הקימה במקום ועדת גרוניס ועדת שרים שתזמין את היועצת לשימוע ותמסור את המלצתה לממשלה.
בהחלטה החדשה אף הציבה הממשלה בפני עצמה רף משמעותי חדש, שלא היה קיים על פי ההחלטה משנת 2000 שכוננה את ועדת גרוניס וקבעה את כלליה.
בהחלטה החדשה משנת 2025 הוסיפה הממשלה קושי נוסף על עצמה בבואה לאשר את פיטורי היועצת, בדמות דרישה חדשה המחייבת רוב מיוחס של 75% בהצבעה בממשלה לאישור ההחלטה.
משפטית, ספק רב אם נכון להתייחס להחלטה מ-2025 כצופה פני עתיד בלבד. כי הרי ועדת גרוניס לא קמה על פי חוק ואפילו לא בתקנה מכוח חוק, אלא בהחלטה רגילה של הממשלה מלפני 25 שנה. אבל לא כל מה שנכון משפטית ניתן לתרגם לטיעון מובן לציבור.
ועדת גרוניס שאישרה את מינויה של גלי בהרב מיארה התקבעה בתודעת הציבור - ובכללו השופטים שבתוך ציבורם יושבים - כמי שאמורה על פי דין למסור את המלצתה בטרם קבלת ההחלטה הסופית אם לפטר את היועצת, ושבלעדי מילוי חובת ההיוועצות הזו אין להחלטה תוקף מחייב.
הפור נפל מזמן
בג"ץ הציע לממשלה בהליכים המקדמיים סולם לרדת מהעץ. הוא הצביע במפורש וחזר והצביע על הצורך לקבל את עמדת ועדת גרוניס שמינתה בזמנו את היועצת בטרם קבלת החלטה סופית להעביר אותה מתפקידה. הוא אף טרח להדגיש כי חובת הממשלה היא עצם ההתייעצות, ושמותר לה להחליט בניגוד אליה.
אבל הממשלה, כאמור, בחרה לנהוג אחרת ולא לעשות את כל הנדרש כדי לאייש את הוועדה ולכנסה. יתרה מזו, הממשלה - שהתלוננה בצדק על כך שהיועצת לא התייצבה לדיונים בממשלה ובוועדת השרים להציג את עמדתה בפניה - בחרה לנהוג כמוה ולא להתייצב להצגת טיעוניה בבית המשפט.
שם, בדיון בבג"ץ, היה המקום להביע את מחאתה החריפה על כך שהפרקליטות מייצגת את עמדת היועצת המשפטית הנמצאת בניגוד עניינים, בבואה להחליט שהפרקליטות תייצג את עמדתה - ולא את עמדת הממשלה.
עם כל הכבוד ליועצת, מחלקת הבג"צים בפרקליטות הוקמה לשם ייצוג הממשלה בעתירות נגדה ולא לשם ייצוג עמדתה של היועצת, בוודאי לא בנושא שבו יש לה נגיעה אישית.
אבל הממשלה הייתה אמורה לטעון זאת בדיון, וגם להסביר כי על כף המאזניים מונח עניין שבו על בית המשפט להעדיף את המהות ולבחון בעצמו את השאלה המרכזית שעל פיה אמורה ליפול שאלת הצדקת ההחלטה לגופה. שהרי זהו הפרדוקס הגדול.
בשאלת קיום התנאים להמשך עבודה משותפת בין הממשלה ליועצת אין שופט או מושבע שהיה פוסק לגופו של עניין שהממשלה הזו והיועצת הזו יוכלו לחרוש ביחד אפילו תלם אחד.
הרי זו ולא אחרת השאלה הניצבת כאמת מידה להצדקה או לאי-הצדקה של הפיטורים: לא אם היועצת מוכשרת, הגונה או ראויה, אלא אם קיימים, כפי שקובעת עילת הפיטורים הניצבת בראש רשימת העילות שנקבעו בהחלטת הממשלה משנת 2000.
אותה ממשלה שכוננה את ועדת גרוניס: "חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה לבין היועץ המשפטי היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל".
האמנתי ועודני מאמין שוועדת גרוניס בכל הרכב הייתה מאשרת את ההחלטה פה אחד. ובכל מקרה, היות שמדובר בהיוועצות בלבד, בית המשפט היה מאשר את הפיטורים גם אם הוועדה הייתה מייעצת אחרת.
זאת בשל ההשלכות מרחיקות הלכת מבחינה ממלכתית וציבורית, אם ההחלטה תתברר בתום ההליך בבית המשפט כשגויה. קל וחומר כשמדובר בדחיית רמז עבה של ההרכב הדן בתיק - בתום שמיעת פרשת התביעה.
התרעות פיקוד העורף