שנת 2026 אינה עוד שנה פוליטית בלוח השנה הישראלי. היא עשויה להיות השנה שבה יתברר אם הציונות תוסיף להתקיים כמפעל לאומי בר-קיימה - או שתגלוש למסלול של מלחמת קבע, בידוד בינלאומי, עומס דמוגרפי וריקבון מוסדי, שביחד יאיימו ממש על המשך קיומה. לראשונה, האיומים החיצוניים והכישלונות הפנימיים מתלכדים לכדי רגע הכרעה אמיתי.
הבחירות הבאות לא יכריעו רק מי יכהן כראש ממשלה. הן יקבעו אם ישראל עוד מסוגלת לבצע תיקונים עמוקים, לא בהכרח פופולריים אך הכרחיים; אם יש לה הנהגה שמסוגלת להבחין בין אינטרס לאומי ארוך טווח לבין הישרדות פוליטית קצרה - ואם החברה הישראלית מוכנה להפסיק לברוח מבשורה.
להלן שורה של צעדים שאין ביניהם קשר אידיאולוגי הדוק, אך כולם חיוניים. כל אחד מהם לבדו חשוב. יחד, הם מגדירים את תנאי הסף להישרדותה של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, מודרנית ובעלת לגיטימציה מוסרית.
בלי חקירה - אין תקומה
ישראל חייבת להקים ועדת חקירה ממלכתית אמיתית לאירועי 7 באוקטובר. זו אינה נקמה פוליטית וגם לא "רדיפה" של הדרג הנבחר. זו חובתה הבסיסית של מדינה דמוקרטית לאחר כשל לאומי בהיקף כזה.
ועדת חקירה ממלכתית לא נועדה רק לקבוע אשמים, אלא בראש ובראשונה - להביא להבנה כיצד מערכת שלמה קרסה - ולמנוע את הקריסה הבאה.
במשך עשרות שנים, בהתאם לחוק שהתקבל ב-1968, לאחר כשלים ואסונות ידעה ישראל להקים ועדות חקירה עצמאיות, גם כאשר מסקנותיהן היו קשות ומביכות לשלטון. זה היה ביטוי לבגרות מוסדית, לא לחולשה. החריגה מן הנוהג הזה לאחר האסון החמור בתולדות המדינה אינה מקרית - והיא אינה לגיטימית.
החוק בישראל ברור. חוק ועדות חקירה קובע כי באירועים של חשיבות ציבורית עליונה, הקמת ועדת חקירה ממלכתית והאופן שבו היא ממונה נועדו להוציא את החקירה משליטת הממשלה. זהו לב העניין: מי שעלול להימצא אחראי, אינו יכול לקבוע את מסגרת הבדיקה של עצמו.
טענות שלפיהן "אי אפשר לחקור בזמן מלחמה", או ש"גם מערכת המשפט צריכה להיחקר", הן תירוצים. האחריות אינה מתפזרת לכל עבר, אלא מצטברת בצמרת ההסתה נגד מערכת המשפט, והיא בעצמה מזיקה למדינה וחייבת להיפסק.
בלי גיוס - אין שותפות
מדינה ריבונית אינה יכולה להמשיך להשלים עם מצב שבו מגזר שלם, שבגלל ילודה שוברת שיאים מאיים להפוך לרוב תוך 40 שנה, פטור בפועל מהחובה האזרחית הבסיסית ביותר - השתתפות בהגנה על המדינה או בשירותה. פטור גורף מגיוס הוא לא ביטוי לייחוד תרבותי, אלא עיוות מוסדי שפוגע בביטחון, בלכידות החברתית ובאמון הציבור.
חוק גיוס אמיתי אינו חייב להיות עיוור לרגישויות, אך הוא חייב להיות מחייב. שירות צבאי למי שמתאים, ושירות אזרחי משמעותי למי שאינו בתחומי רפואה, רווחה, חינוך, חירום וסיוע קהילתי. בלי פטורים קולקטיביים ובלי מנגנונים שמרוקנים את החוק מתוכן. השירות הוא שער להשתלבות, לרכישת כלים ולשייכות אזרחית.
מרגע שחובת השירות תיאכף, יוכל להתחיל שינוי עמוק יותר. כיום, מבנה התמריצים כולו מעודד אי-עבודה ואי-השכלה. תקציבי חינוך שאינם מחייבים לימודי ליבה, קצבאות המעודדות ילודה ללא תעסוקה, ומלגות המנציחות לימוד תורה כמסלול חיים בלעדי לגברים בוגרים - כל אלה יוצרים מערכת שאינה בת-קיימה.
המדינה חייבת לשנות כיוון: להתנות תקציבים בלימודי ליבה; לכוון תמיכות כלכליות להכשרה מקצועית ולהשתלבות בשוק העבודה; ולספק רשת ביטחון לחרדים הבוחרים להשתלב - בהכשרה, בדיור, בליווי נפשי ובהגנה מפני נידוי קהילתי. זהו מאבק על עתיד המדינה.
בלי הפרדה - אין רוב יהודי
ישראל חייבת להפסיק באופן מוחלט את ההתיישבות מעבר לקו גדר הביטחון. אין דרך לעקוף את העובדה הבסיסית הזו: אם ישראל רוצה להישאר מדינה יהודית עם רוב דמוגרפי ברור ובעל משמעות, היא חייבת למצוא דרך להיפרד מרוב הגדה המערבית. כל מסלול אחר מוביל, במוקדם או במאוחר, לאובדן הרוב היהודי או לאובדן הדמוקרטיה - ובסופו של דבר, לשניהם יחד.
המשך ההתפשטות מעבר לגדר אינו "ביטחוני", ואינו "ציוני" במובן ההיסטורי של המילה. הוא יוצר מציאות שבה ישראל שולטת בפועל על מיליוני פלסטינים נטולי זכויות אזרח, תוך טשטוש מתמשך של הגבול בין מדינה ריבונית לבין שלטון קבע על אוכלוסייה זרה.
זהו מתכון בטוח ללחצים דמוגרפיים בלתי ניתנים לניהול, לבידוד בינלאומי הולך וגובר ולשחיקה מתמדת בלגיטימציה המוסרית של הפרויקט הציוני.
אם ישראל תמשיך לנוע במסלול הנוכחי, היא תעמוד בפני דילמה שאין לה פתרון טוב: או להעניק אזרחות מלאה למיליוני פלסטינים - ובכך לוותר על הרוב היהודי - או לשמר משטר של שליטה ללא זכויות, שיסתור את ערכיה הדמוקרטיים ויהפוך אותה למדינה מצורעת. אין דרך שלישית.
לכן ישראל חייבת להצהיר באופן חד וברור: לא ייבנו עוד התיישבות מעבר לגדר, ולא תימשך הלגיטימציה למאחזים בלתי חוקיים. במקביל, עליה להתחיל ליישם מדיניות הפרדה רצינית, שקולה ומחושבת - כזו שמכירה בכך שציונות אינה התפשטות טריטוריאלית חסרת גבול, אלא אחריות לאומית לדמותה ולעתידה של המדינה.
בלי שוויון - אין תפקוד
ישראל חייבת סוף-סוף לאמץ את המגזר הערבי כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. אף שיש רבים במגזר הערבי שמביעים ביקורת כלפי קיומה של המדינה ולעיתים יעדיפו שהיא לא תתקיים, רובם מבינים שישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו ניתן להבטיח חיים טובים, חופשיים ובטוחים, ומוכנים לקבל את מעמדם כמיעוט במדינה יהודית.
המדינה חייבת להפוך את המעמד הזה לנורמלי, ראוי ומכובד, ולהראות במעשה ובסמליות שהאזרח הערבי הוא חלק רצוי, שווה ומוערך של החברה.
הצעד הראשון הוא השקעה מוחלטת ומתמשכת בשוויון הזדמנויות אמיתי, שיביא את הקהילות הערביות לרמת החיים, החינוך והתשתיות של הקהילות היהודיות.
יש להקצות משאבים עצומים למאבק בפשע במגזר, תוך הפיכת נושא זה לאחת מהעדיפויות המרכזיות של משטרת ישראל, ובשיתוף פעולה מלא עם התושבים, כך שהביטחון הפנימי יהיה אמיתי וניכר.
בנוסף, יש להשקיע מערכתית בחינוך במגזר הערבי, כולל העלאת שכר המורים, פיתוח מבנים ותוכניות לימוד והקניית יתרונות ותמריצים למוסדות החינוך.
דגש מיוחד צריך להיות על לימוד השפה העברית - כך שהנוער הערבי יוכל לדבר עברית רהוטה, ולהשתלב במגזר הציבורי, בתעסוקה ובחברה האזרחית.
יש גם לאפשר לאזרחים הערבים להשתתף בשירות לאומי או צבאי, וליצור מסגרות שמכבדות את אורח חייהם. במקביל, המדינה חייבת לשדר בכל דרך אפשרית - סמלים, חקיקה, ייצוג פוליטי, חינוך ותקשורת - שהאזרח הערבי נחשב שווה, רצוי ומוערך
בלי הרש"פ - אין כתובת
ישראל חייבת להפסיק את החרם על הרשות הפלסטינית בכל הנוגע לעזה. זהו תנאי בסיסי לכל אפשרות מעשית להחלפת חמאס בשלטון אזרחי פלסטיני ולסיום המלחמה כמצב קבע.
כל עוד ישראל מסרבת לעבוד עם הרשות הפלסטינית, אין מי שייקח אחריות שלטונית בעזה - וחמאס, גם אם נחלש צבאית, יישאר הגורם היחיד שמסוגל למלא את הוואקום.
הרשות הפלסטינית היא גוף פגום, מסואב וחסר פופולריות. ועדיין, היא הגוף הפלסטיני היחיד שקיים בפועל, עם ניסיון שלטוני, מנגנוני ביטחון, קשרי עבודה עם ישראל ולגיטימציה מספקת בעיני הקהילה הבינלאומית. אין חלופה ריאלית אחרת. רעיונות על "מנהיגות מקומית חדשה", חמולות או שלטון צבאי מתמשך אינם תוכניות מעשיות.
הטענה שהרשות הפלסטינית "אינה שונה מחמאס" היא שקר נלעג. הרש"פ פועלת שנים בתיאום ביטחוני עם ישראל, מסכלת פיגועים ומתחזקת סדר אזרחי בגדה המערבית, לעיתים במחיר פוליטי כבד. חמאס הוא ארגון ג’יהאדיסטי, שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל. השוואה בין השניים אינה ביטוי של קשיחות - אלא של בריחה מהכרעה.
החרם על הרש״פ משרת אינטרס אחד בלבד: המשך מצב שבו אין כתובת פלסטינית, ולכן אין צורך בהחלטות מדיניות. בפועל, הוא מבטיח שחמאס יישאר רלוונטי, שהמלחמה לא תסתיים באמת, ושעזה תמשיך להיות פצע פתוח.
בלי יהדות העולם - אין עוגן
ישראל נשענת - מוסרית, פוליטית והיסטורית - על העם היהודי כולו. הוא נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. רוב יהודי ארה"ב - הקהילה היהודית הגדולה והמשפיעה בעולם - אינם אורתודוקסים. הם משתייכים לזרמים רפורמיים וקונסרבטיביים, מחזיקים בתפיסות ליברליות ודמוקרטיות, ורואים ביהדותם זהות מוסרית ולא רק הלכתית.
הזלזול השיטתי בהם, ההתנשאות כלפיהם וההתעקשות לנהל את מדינת ישראל כאילו רק זרם אחד ביהדות הוא "אותנטי", פוגעים בלב הלגיטימציה של הפרויקט הציוני.
מדינה יהודית אינה מדינת הלכה. היא מדינה של עם מגוון, בעל מסורות שונות, פרשנויות שונות ויחסים שונים בין דת, זהות ואזרחות. כאשר ישראל מאמצת קו שמעדיף בעקביות אינטרסים אורתודוקסיים צרים - בכותל, בגיור, בנישואים ובשיח הציבורי - היא מאותתת לרוב היהודים בעולם שהם אורחים לא רצויים בבית הלאומי שלהם.
הנזק אינו תדמיתי בלבד. הוא פוליטי, אסטרטגי ועמוק. התרחקות יהדות העולם מחלישה את ישראל בזירה האמריקאית, מערערת את החוסן של הקהילות היהודיות מול אנטישמיות, ומותירה את ישראל מבודדת יותר - דווקא כשהיא זקוקה לבעלות ברית.
ישראל חייבת לשנות כיוון: לאמץ שוב תדמית יהודית-ליברלית, פתוחה ומכילה; לכבד זרמים שונים ביהדות כשותפים שווים; ולהפסיק להתייחס ליהדות העולם כאל קהל מחיאות כפיים או ככספומט פוליטי.
כל יהודי - לא רק מיעוט אידיאולוגי קולני - חייב להרגיש שמדינת ישראל היא גם שלו. בלי יהדות העולם, הציונות מאבדת את העוגן היהודי שלה. וזו סכנה קיומית, לא פחות.
המכנה המשותף של כל הצעדים הללו ברור: אף אחד מהם אינו אפשרי תחת הממשלה הנוכחית. ממשלת נתניהו והמערכת הפוליטית והאינטרסנטית שסביבה, פועלות בעקביות בכיוון ההפוך - חיזוק חמאס באמצעות היעדר חלופה, סיכול חקירה ממלכתית, העמקת הפטור החרדי, האצת ההתיישבות, הדרת אזרחי ישראל הערבים וניכור יהדות העולם.
זו אינה שרשרת של טעויות. זו שיטה. שיטה שמובילה את ישראל אל עבר צוק אסטרטגי, מוסרי ודמוגרפי. לכן המסקנה אינה אידיאולוגית אלא מעשית: אם הדברים הללו אמורים לקרות, חייבים להיות חילופי שלטון. לא קוסמטיים, לא טקטיים - אלא מהותיים. הוצאת ישראל מידי מה שאפשר לכנות, בלי הגזמה, המאפיה הפוליטית של נתניהו.
מגיעה שנת הכרעה. השאלה אינה אם ישראל תשתנה - אלא אם השינוי יהיה בחירה לעתיד טוב יותר, או קריסה.
התרעות פיקוד העורף