מי שיסכים לחקור את מה שנתניהו מבקש לחקור, הוא – בלי שום ספק – אדם לא רציני. נתניהו עצמו, שהוא אדם רציני, לא היה לוקח על עצמו משימה כזאת, אלא אם היה מתכוון לעשות קרקס פוליטי. ומכאן, שצריך לדייק את המשפט הקודם: אין במדינת ישראל אדם רציני שהיה לוקח על עצמו לחקור את מה שנתניהו רוצה לחקור – אלא אם מדובר באדם שנוסף על היותו רציני הוא גם ציניקן גדול, שרוצה לעשות קרקס.
וכל זה הקדמה מתחייבת לדיון בשאלה איזו ועדה רוצה הציבור הישראלי. ביחס לזה יש לנו מה לומר, משום שהשבוע פורסם סקר של JPPI, בביצוע המדד, שעורר עניין. אם לתמצת את מהות העניין: כמה מדוברי הימין מיהרו להסתער על ממצאי הסקר כמוצאי שלל גדול – כמה מדוברי השמאל מיהרו להתקומם על עצם קיומו.
כרגיל, אלה היו תגובות של פוליטיקה ולא של הקשבה.
ובצד השני, שוב הערות, טענות, ביקורת על עצם החוצפה לשאול שאלה. זה קרה גם בפעם הקודמת שבה התברר לנו – שוב, על סמך שאלה בסקר – שאין "רוב ברור" בעד ועדת חקירה ממלכתית. העובדה שהציבור הישראלי קצת יותר במחלוקת מכפי שהיינו רוצים, גם בנושא חשוב כמו הקמתה של ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר, היא – מסתבר – דבר שראוי לא לדבר עליו. כי עצם הדיבור עליו מערער את יסודות הדמוקרטיה. או משהו כזה.
הנה, קודם כל, העובדות והנתונים. בסקר שאלנו "מי היית רוצה שימנה את חברי ועדת החקירה למלחמה?". על השאלה היה אפשר להשיב אחת משבע תשובות. זה הרבה, והעובדה שזה הרבה משמעותית. כי כאשר יש הרבה אפשרויות, באופן טבעי התשובות נחלקות ביניהן, וקשה יותר להניח שיהיה רוב לאחת מהן. נתחיל בתשובה "אין צורך בוועדת חקירה". זו תשובה שכמעט לא קיימת. רק 3% בחרו בה. רק מעט מהציבור רוצה שהוועדה תמונה על ידי הממשלה (7%) או הכנסת (8%). שלוש התשובות העיקריות שנבחרו הן אלה:
28% – בעד שהוועדה "תמונה חצי על ידי הקואליציה, חצי על ידי האופוזיציה". זה מה שמציע ראש הממשלה (בידיעה שזה לא יקרה, כי האופוזיציה לא תשחק איתו).
21% – בעד שהוועדה תמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון עמית. זה סדר הדברים התקין במדינה שאיננה מקולקלת.
מכאן, כמובן, הכל פרשנות. ויש דברים שאפשר להסכים עליהם. הראשון – לא נעים שנשיא העליון, שאמור למנות ועדות כאלה, מקבל תמיכה של חמישית בלבד מהציבור. לא נעים, אבל גם לא לגמרי מפתיע. רק מי שאינו חי בישראל, או אינו מקשיב לשיח הציבורי שמתנהל בה, לא מבין שמעמדו של עמית אינו כפי שהיה רצוי שיהיה.
אפשר להאשים בזה את הממשלה – והיא בהחלט עשתה מאמצים לפגוע בעמית. אפשר להאשים את בית המשפט העליון – שהתנהלותו בשנים קודמות כנראה תרמה לשחיקה במעמדו. אפשר להאשים אפילו סקרים – כי האמת צריכה להיאמר, ברור שגם שאלה כזאת, שמאפשרת לציבור לומר שאינו רוצה בעמית, תורמת משהו לשחיקה במעמדו. זו כמובן לא הייתה כוונת השאלה, אבל מובן לכל שנתונים שמתפרסמים משפיעים על תפיסות וחוזר חלילה (כמו שכאשר מפרסמים סקר שאומר שמפלגה לא עוברת את אחוז החסימה, זה פוגע במפלגה).
לפיד בלי ספק מבין שזאת הצעה בעייתית: היא עצמה תורמת לשחיקה נוספת במעמדו של עמית. היא מסווגת את השופטים באופן כמעט רשמי על בסיס אידיאולוגי – שופט של "הימין" ושופט של "השמאל" (או כמו שאוהבים לקרוא לזה היום: שמרן וליברל). היא מקעקעת את ההסדר הנכון, ובכך מעניקה ניצחון קטן לממשלה שלא רצתה את ההסדר הזה. הצעה בעייתית מכל בחינה, חוץ מאחת: יכול להיות שהיא תרגיע, לפחות במידת מה, את הרוחות הסוערות. כמובן, אם הממשלה תסכים לה (אל תעצרו את הנשימה: הממשלה לא רוצה ועדת חקירה ממלכתית, ולא תסכים לה).
האם גילינו דבר חדש? נדמה שכן. נדמה שגילינו שיש רוב בציבור שרוצה שאת הוועדה ימנה בית המשפט העליון. נדמה שגילינו שחלק מהרוב ער לעובדה שיהיה קושי לעשות את הדבר הזה – הנכון וראוי – ולזכות באמון ציבורי גבוה. גילינו שרוב הציבור לא רוצה את מה שנתניהו רוצה - שהוא למעשה ויתור על ועדת חקירה לטובת תעלולים פוליטיים - וכן רוצה למצוא דרך שתאפשר הקמתה של ועדה שלא תהיה פוליטית, אך כזו שתיתן גם לישראלים חשדנים שאין להם אמון בעמית סיבה לסמוך על הוועדה.
כך, בעינינו, נכון להתייחס למידע שמגיע לשתי האוזניים. אפשר להתווכח על זה כמובן, אבל את הוויכוח ראוי לנהל רק אחרי שמזכירים את כל העובדות. אלה שנוחות, ואלה שפחות.
איתמר לא בעסק
צריך לומר: בן גביר אחראי ולא אחראי. המצב קדם לו. המצב החמיר הרבה לפני שנכנס לתפקיד, ואז קצת השתפר, ושוב החמיר. הוא לא חולל בעיה, הוא נתקל בבעיה קיימת – שמחריפה. שיאים נשברו לפניו. הזינוק בפשיעה החל, כפי שכתבנו, כבר באמצע העשור הקודם. ראוי לשים לב לזה.
אבל כאשר בוחריו של בן גביר מניחים שאינו אחראי – כאשר הרבה מאוד ישראלים אחרים מניחים שבן גביר אינו אחראי – הם מתכוונים לדבר אחר. הם מתכוונים לטענה שמה שקורה במגזר הערבי הוא תוצאה של תהליכים פנימיים במגזר הערבי, או נטיות תרבותיות במגזר הערבי, שלמדינת ישראל אין יכולת לשלוט בהם או להשפיע עליהם. צריך לומר: זה מה שחושבים רוב היהודים בישראל. מה שמסביר כמובן מדוע בן גביר לא משלם מחיר פוליטי על מעשי הרצח המתרבים במגזר הערבי. לא רק שבוחריו לא מאשימים אותו – רוב היהודים לא מאשימים אותו. ואם כך, מדוע שיפנו אליו אצבע מאשימה?
נבחן במדויק את הטענה הזאת, המסתמכת על ממצא מתוך סקר JPPI. לא בפעם הראשונה, שאלנו את אזרחי ישראל מה הסיבה העיקרית לאלימות במגזר הערבי. לא בפעם הראשונה, קיבלנו תשובה אחת של יהודים, ותשובה אחרת של ערבים.
לערבים יש הסבר שמתמקד באחריותה של המדינה. 50% סבורים שהאלימות היא "תוצאה של הרבה שנים של הזנחה ואפליה נגד המגזר הערבי". מי הזניח ומי הפלה? כמובן, המדינה. עוד 31% סבורים שהאלימות היא תוצאה של העובדה ש"המשטרה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך". שוב – זו המדינה ומוסדותיה. 8 מכל 10 ערבים מפנים אצבע מאשימה החוצה. זה לא הערבים אשמים, זו המדינה אשמה.
המדינה אשמה, זה אומר, מן הסתם, גם בן גביר אשם. הבעיה לא התחילה אצלו, אבל ממשיכה במשמרתו, והוא אינו עושה מספיק. לא כדי למנוע הזנחה ואפליה. לא כדי לאלץ את המשטרה לעשות את עבודתה. כנראה שבמגזר הערבי לא תהיה הצבעה נרחבת למפלגה של בן גביר.
צרפו את שני המספרים הללו: 17% שאומרים "הפרעה" ו־39% שאומרים "תרבות", ותקבלו רוב, אומנם לא מאוד גדול, אבל רוב של יהודים הסבורים שהאלימות במגזר הערבי היא מעשה ידי המגזר הערבי, ולא מעשה ידי המדינה. לא נפתיע אם נאמר לכם שככל שהמשיבים ממוקמים ימינה יותר על הסולם הפוליטי, כך עולה נטייתם להאשים את הערבים, ולא את המדינה.
התרעות פיקוד העורף