מהמנהיג ההיסטורי ועד מנסור עבאס: תרבות השקר לא נעלמה עם מותו של ערפאת | דוד בן בסט

מערפאת באוסלו ועד עבאס בכנסת - כשהצהרה אחת מיועדת לאוזניים ישראליות ומערביות והצהרה אחרת לקהל הפנימי, השלום לא נתפס כיעד, אלא כאמצעי לחיסול "הישות הציונית"

דוד בן בסט צילום: מרק ישראל סלם
הסכם אסלו. רבין לוחץ ידיים עם ערפאת
הסכם אסלו. רבין לוחץ ידיים עם ערפאת | צילום: ראובן קסטרו
2
גלריה

ערפאת חתם על הסכמי אוסלו, הכיר במדינת ישראל והתחייב לסיים את דרך הטרור. במקביל, הוא בנה מחדש את מנגנוני הפת"ח, חימש את אנשיו, העלים עין מהסתה שיטתית והכין את הקרקע לעימות הבא. בעודו מדבר שלום באנגלית מעל בימות העולם, הוא נשא נאומים בערבית בפני קהליו והבהיר: הסכמי אוסלו אינם סוף הסכסוך, אלא שלב נוסף בדרך.

זו לא הייתה סתירה מקרית, אלא אסטרטגיה - תורת השלבים הפלסטינית, שמקורה בהחלטות אש"ף. כבר בשנות ה־70 נקבע במפורש כי כל הישג מדיני ישמש בסיס להמשך המאבק עד להשגת היעד הסופי - חיסול "הישות הציונית". ערפאת עצמו השווה לא פעם את אוסלו להסכם חודייביה מהמסורת האסלאמית - הסכם זמני שנחתם מתוך חולשה, רק כדי להפר אותו בהמשך.

התוצאה לא איחרה לבוא. במקום שלום קיבלה ישראל גל טרור חסר תקדים: פיגועי התאבדות, הסתה במסגדים והכשרת תשתית לטרור תחת חסות הרשות הפלסטינית. גם כאשר ישראל העבירה שטחים, סמכויות ונשק לידי הרשות, לא נבנה אמון אלא מנגנון כפול - שלטון אזרחי כלפי חוץ וצבא למחצה כלפי פנים.

מנסור עבאס
מנסור עבאס | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

אבל אין זה אומר שהמהות השתנתה. האסלאם הפוליטי, על שלוחותיו השונות, פועל תמיד בשני שלבים: קודם כל שלב ה"דעוה" - ההשפעה החברתית, החינוכית והדתית בדרכים לא אלימות, ורק לאחר מכן שלב העימות. מי שאינו מבין זאת, עלול לטעות ולפרש הצהרות פיוס כוויתור אידיאולוגי.

הסכמי אוסלו לימדו את ישראל לקח כואב: שלום לא נחתם רק במסמכים, אלא נבחן בכנות, בחינוך ובשינוי תודעתי אמיתי. כל עוד הצד הפלסטיני, על גווניו השונים, ממשיך לדבוק בתורת השלבים, כל הצהרה פייסנית חייבת להיבחן בספקנות ובחשדנות.

תגיות:
יאסר ערפאת
/
כתבי מעריב סופהשבוע
/
מעריב סופהשבוע
/
הסכמי אוסלו
/
מנסור עבאס
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף