החשש הגדול של האנושות צריך להיות מהאמפתיה של הבינה המלאכותית

דוח האינטרנט האחרון של בזק בינלאומי מצביע על כך שבני נוער וצעירים לא רק משתמשים בבינה מלאכותית, אלא מעדיפים להתייעץ איתה, לעיתים יותר מאשר עם הורים, מורים או דמויות סמכות אחרות.

במקביל, כשמסתכלים על נתוני שימוש גלובליים, מתברר שהפניות הנפוצות ביותר לצ'אטים מבוססי AI אינן טכניות. הן אישיות, רפואיות, וכאלה שנוגעות לקבלת החלטות יומיומיות. זה לא "איך כותבים קורות חיים", אלא "מה נכון לי", "מה זה אומר עליי", "מה לעשות עכשיו".

הנתונים האלה לא מפתיעים טכנולוגית, אבל הם כן מטרידים פסיכולוגית. כי אם זו הייתה רק שאלה של נוחות, היינו רואים שימוש בעיקר לאיסוף מידע. בפועל, אנשים משתמשים בבינה מלאכותית כגורם מייעץ. לא משום שהיא חכמה יותר, אלא משום שהיא זמינה, לא שיפוטית, ולא דורשת מהם להתמודד עם מבט אנושי מורכב. היא לא מתעייפת, לא מתבלבלת ולא משדרת אי־ודאות.

זה מחזיר לתופעה מוכרת בפסיכולוגיה החברתית – "הזר ברכבת". הנטייה שלנו להיפתח דווקא בפני מישהו שאין לו הקשר, עבר או השלכות על חיינו. אלא שכאן יש הבדל מהותי: הזר ברכבת מקשיב. הבוט גם עונה. וכשהוא עונה, הוא לא רק מספק מידע – הוא גם מארגן עבורנו ובעיקר עבור הילדים שלנו את החוויה הרגשית שלהם.

והנה ההבדל הנוסף, שכדאי לשים לב אליו: הזר ברכבת לא יכול לשמור את הסיפור שלנו, לנתח אותו, או להציע לנו גרסה "משופרת" של עצמנו. הזר ברכבת פשוט יקשיב, יהנהן ולעיתים יציע לנו אפשרות נוספת להתבונן על הבעיה.

בלי מציאות מורכבת

ה־AI מגיב בהתאם למה שישאיר אותנו יותר זמן בפלטפורמה. במילים פשוטות, הבינה המלאכותית עושה זאת תוך כדי למידה מה אנחנו רוצים לשמוע. זה לא רק תא תהודה אינפורמטיבי – זה תא תהודה רגשי.

ופה מתחיל הסיפור האמיתי. בינה מלאכותית לא רק מתקפת רגשות, היא יוצרת רצף רגשי אחיד. היא מחזירה תשובות שנותנות תחושה שהן עקביוֹת, רגועות, מחזקות, ובעיקר נטולות חיכוך. אין בה הדיסוננס שמופיע בשיחה אנושית טובה, הרגע שבו מישהו אומר משהו שלא נוח לנו לשמוע, או מציע זווית שאנחנו לא רוצים לראות. היא לא באמת מאתגרת נרטיבים. היא משקפת אותם בצורה חכמה ומעודנת.

מבחינה פסיכולוגית, זה יוצר סוג חדש של התקשרות. לא קשר בין־אישי, אלא קשר עם מערכת שתמיד מגיבה בצורה מותאמת, שלא מעמידה גבולות, ולא דורשת מאיתנו להתאים את עצמנו למציאות מורכבת. לאורך זמן, זה עלול לאמן אותנו לצפות שכל שיח רגשי יהיה כזה – רציף, מאשר ומכויל בדיוק לפי נקודת המבט שלנו.

מבחינה התפתחותית, זה במיוחד בעייתי בגיל ההתבגרות, השלב שבו בני נוער אמורים לתרגל בדיוק את מה שה־AI מבטל: הקשבה למשוב לא נוח, ויסות רגשות מול אכזבה והבנה שאנשים שונים רואים את אותו המצב אחרת. תהליך עיצוב הזהות תלוי ביכולת להחזיק את המתח בין "מי שאני רוצה להיות", לבין "מה האחרים רואים בי". מערכת שתמיד משקפת בחזרה את הנרטיב שלנו מונעת את האימון הזה.

כאן טמונה הבעיה. התפתחות נפשית, חוסן רגשי ויכולת קבלת החלטות לא נבנים רק מתיקוף. הם נבנים גם מחיכוך, מחוסר הסכמה ומהיכולת להחזיק כמה נקודות מבט בו־זמנית. טיפול, הורות, חינוך ושיחה עמוקה בין אנשים כוללים תמיד רגעים לא נוחים. הבינה המלאכותית, לעומת זאת, שואפת לצמצם אי־נוחות. זו לא תקלה, זו הפונקציה שלה.

בשפה הטיפולית, מדברים על מנטליזציה – היכולת להבין שלאנשים אחרים יש עולם פנימי שונה משלנו. זה לא רק מיומנות קוגניטיבית, אלא גם תשתית של אמפתיה. היא מתפתחת רק דרך אינטראקציות שבהן אנחנו נתקלים בכך שהאחר לא מסכים, לא מבין, או רואה אחרת. בינה מלאכותית, שתמיד "מבינה" אותנו, עלולה לייצר דור שמתקשה להבין שאחרים לא חייבים להבין.

פעם התייעצנו עם סירי, אבל סירי לא יצרה תחושת הבנה. היא סיפקה תשובות. היום אנחנו מתייעצים עם מערכות שמדמות הקשבה, אמפתיה והכוונה. זה שינוי איכותי, לא כמותי. לא מדובר רק בכלי עזר אלא גם במרחב שבו אנשים מתחילים לעצב מחשבות, רגשות והחלטות – בלי מפגש אמיתי עם מורכבות אנושית.

השאלה החשובה אינה אם הבינה המלאכותית תחליף בני אדם. היא לא. השאלה היא מה יקרה ליכולת שלנו לשאת מורכבות, אי־ודאות וביקורת אם נתרגל לקבל הכוונה ממערכת שתמיד "מבינה אותנו", אבל לעולם לא באמת מתווכחת איתנו. כי בסופו של דבר, הבגרות הנפשית לא נולדת מתשובות טובות, אלא מהיכולת להישאר בשאלה גם כשאין לה פתרון מיידי.

ואולי זה לא מקרה שאנחנו רואים את זה במקביל לתופעות אחרות, דור שמתקשה להכיל פרספקטיבות שונות מבלי לחוות איום אישי. שחש צורך כמעט אובססיבי לשתף כל רגש, כל מחשבה, כל החלטה, כאילו לא לבטא זה כמעט לא להתקיים. דור שמתקשה להישאר עם שאלה פתוחה בלי לחפש מיד תשובה, ולהכיל חוסר ודאות בלי לפנות לאישור חיצוני. זה לא סתם דפוס התנהגות חדש, זו מערכת שלמה של ציפיות לגבי האופן שבו העולם אמור להגיב אלינו.

ומה שמדאיג זה לא רק שה־AI זמין לכל שאלה, אלא שהוא גם מאמן אותנו לצפות שהעולם תמיד יתאים את עצמו אלינו, ולא להפך.