רעב בלתי מוסבר להצליח, לשלוט, למשוך בחוטים, להיות זה שנמצא בתוך החדר שבו ההחלטה מתקבלת. לא בהכרח כסף, אלא גישה למוקדי כוח. להיות "הציר". להיות מי שמחליט מה עובר למעלה ומה נתקע למטה. להיות האדם שמסדר מציאות כך שתיראה סבירה. כשברוורמן אמר שהוא יכול להפסיק את החקירה, זה בדיוק זה.
זה סוג רעב שנולד בדרך כלל משילוב מאוד מסוים, צורך עמוק להוכיח את עצמך, בשילוב סביבה שלעולם לא ראתה אותך כראוי. כששמים את זה בתוך מוקד כוח, זה הופך לדלק. ונתניהו יודע לזהות את האנשים האלה. אבל זה יותר מזיהוי - זו בחירה מכוונת. כי למערכת שנתניהו בנה יש צורך ספציפי מאוד: אנשים שהפחד שלהם לאבד גישה גדול מהפחד שלהם מהשלכות. אנשים שהתלות שלהם בקרבה למקור הכוח תבטיח שלעולם לא יאמרו "לא" ברגע הלא נכון.
אנשים עצמאיים הם איום. מי שיש לו בסיס כוח משלו, רשת משלו, מעמד שלא תלוי בך - יכול להרשות לעצמו לחלוק עליך. מי שיש לו שיפוט מוסרי עצמאי עלול לעצור תהליך באמצע ולהגיד "רגע, זה לא בסדר".
מערכת שפועלת ברמיזות צריכה אנשים שמבינים רמיזות. מערכת שמפזרת אחריות צריכה אנשים שמוכנים לקחת אחריות בלי הוראות כתובות. מערכת שצריכה להישאר נקייה ברמה העליונה צריכה אנשים שיעשו את עבודת הלכלוך ויקחו את הנפילה כשזה מתפוצץ. ואנשים שרעבים מספיק - יעשו את זה בשמחה. לא בגלל שהם רעים, אלא בגלל שזה המחיר של להיות בפנים. מי שצריך להיות בחדר כדי להרגיש ראוי - לא יעשה דברים שיוציאו אותו מהחדר.
אז מהו סט התכונות הרצוי? יכולת לחיות בלי ודאות ובלי הוראות כתובות. לעבוד עם רמיזות. להבין מהר מה מותר להגיד ומה אסור. לקרוא מצב רוח של הבוס ובעיקר - להיות מי שמקטין אי־ודאות למי שמעליו. ובמערכת כזו לכולם ברור למי מותר לדבר עם מי.
פלדשטיין לא "נכנס לנתניהו". זו לא רק היררכיה, זו שיטת פעולה: Gatekeepers. שומרי סף. וכל מי שעובד שם מבין מהר מאוד שהכוח האמיתי לא יושב בכיסא הכי גבוה, אלא אצל מי שמחליט מי בכלל יגיע לכיסא הזה ומתי. וכולם שם מכורים לכוח הזה לשלוט בחוטים. המערכת בוחרת אנשים שמורידים אי ודאות. שמחליקים פינות. שמבינים את כללי המשחק בלי שיאמרו אותם בקול.
והדרך שבה זה עובד? רמיזות. הנהונים, שפת קוד. כשאף אחד לא אומר כלום ישירות - אי אפשר להקליט, אי אפשר להוכיח, אי אפשר להאשים, ותמיד אפשר לומר "לא הבנת נכון". תרבות ארגונית שמתוכננת ליצור מרחק בין החלטה לבין אחריות. ומה שמשותף לכולם שם - בוחן המציאות משתנה. כולם בבועה.
אמת הופכת ל"מה שעובד". שיקול דעת מתמזג עם "מה שנכון לראש הממשלה". מוסר הופך פונקציה של הישרדות תקשורתית. במערכת שבה אי-אמון הוא הדיפולט, אף אחד לא באמת מחובר לאף אחד. גם לא ביניהם. פלדשטיין ואוריך היו "חברים הכי טובים" - עד שלא. אז מה שיש זה ברית טקטית, לא קשר אמיתי. וברגע שהברית כבר לא משרתת את שני הצדדים, היא מתפרקת.
זה מסביר למה פלדשטיין היה כל כך הרוס כש"הבין שהוא לבד" - כי הוא חשב שיש משהו אמיתי שם. אבל לא היה. לא יכול להיות. קל לראות את הכאב והשבר של פלדשטיין בראיון לאסנהיים ולפרש אותו כפגיעות. אבל יש הבדל בין כאב על מה שקרה לבין כאב על מה שזה עושה לי. זה לא כאב אמיתי, זה כאב נרקיסיסטי, כאב על העוול שעשו לו.
ברגע מסוים אסנהיים שואל אותו שאלה פשוטה: אם הצנזורה בארץ פסלה את המסמך, מי שמך להוציא אותו בחו"ל. ופלדשטיין מתפרץ: "מה, אני המצאתי את השיטה הזו? מה אתה רוצה ממני?". זה רגע מאלף כי הוא מחליף את השאלה. השאלה שנשאל היא האם עשית משהו בעייתי. השאלה שהוא עונה עליה היא האם אני יצרתי את הנורמה.
אחריות לא תלויה בשאלה אם המצאת שיטה. אחריות תלויה בשאלה אם בחרת להשתמש בה. וכשהוא צועק "כמו ילד קטן", זה לא רק כשל לוגי, זה מנגנון הגנה: להפוך ביקורת מוסרית לעלבון אישי. ואז חוזרת אותה תבנית: "כולם עושים", "זו שיטה", "ככה זה עובד", לא כהסבר, אלא כדרך להמיס אשמה לתוך נורמה.
והשאלה היא לא אם פלדשטיין אשם. השאלה היא למה אנחנו מצפים שמערכת שבנויה כך - תייצר משהו אחר. מערכת שמגייסת אנשים על בסיס הרעב שלהם, מטפחת אותם על בסיס הנאמנות שלהם, ואז זורקת אותם ברגע שהם הופכים לעול - לא מייצרת אנשים כאלה בטעות. היא בנויה בדיוק בשביל זה.
התרעות פיקוד העורף