אזהרה קטנה לפני שמתחילים. בסוף הקריאה הזו לא תהיו בדיוק אותם אנשים. לא כי תלמדו סוד ולא כי תקבלו מידע שאסור לדעת, אלא כי תיאלצו להתמודד עם מחשבה לא נוחה: המחשבות שלנו, בעידן הזה, כבר מזמן לא לגמרי שלנו כפי שהיינו רוצים להאמין.
את או אתה יכולים להפסיק כאן לקרוא. זה בסדר, לפעמים עדיף לא לדעת. אבל אם החלטתם להמשיך, חשוב שתדעו: זה לא מאמר על אשמים ולא כתב אישום. זה תרחיש אפשרי שמבקש להחזיר לנו שליטה על הדבר הכי חשוב שיש לנו, עלינו.
אנחנו אוהבים להאמין שאנחנו חושבים לבד. שאנחנו מנתחים, שוקלים, מחליטים. אבל בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יש מחשב אישי קטן ביד, שבתוכו עולם ומלואו, מסרים, סרטונים, כותרות ופרשנויות - צריך לשאול ביושר, האם נכבשה התודעה שלנו? ושאלה לא פחות חשובה: האם נכבשה לא רק התודעה שלנו, אלא גם הראש של ראש הממשלה שלנו, תודעתו. ואם הראש של הראש נכבש, עד כמה ראש הממשלה שלנו הוא בכלל שלנו, או של האויב שלנו שהצליח להשתלט על הראש של הראש?
צ’מעו סיפור, אולי הוא דמיוני, מאוד יכול להיות שלא. הוא מבוסס על היגיון שמוכר היטב לכל מי שעסק אי פעם בהשפעה, במודיעין והפעלת סוכנים או בהנהגה. מרשה לעצמי לספר אותו גם כי הפעלתי סוכנים, שיטיתי באנשים, בניתי מניפולציות תודעתיות. לא בקנה מידה מדינתי, אבל מספיק כדי לדעת דבר אחד פשוט, לא צריך להיות גאון מרושע כדי להשפיע על בני אדם. צריך להבין אותם.
בלילה חאמד לא נרדם. הכל התחבר לו. הוא גם רצה להוכיח את עצמו, להראות שהוא לא רק בן של, אלא מישהו שיש לו מה להציע מעבר לתיאוריה. לפני הדיון הבא הוא עבר על תיק מודיעיני ישן של מנהיג ישראלי מוכר. הוא הגיע מוכן.
הוא למד הכל: מניעים, נקודות תורפה, חולשות, וגם שערוריות כי שערוריות הן לעיתים נקודות תורפה מצוינות. שינוי שם בארצות הברית. שלוש מערכות נישואין. מידע שנאסף לאורך השנים על בגידות. סימנים ליכולת לנהל חיים כפולים. ובעיקר משפט אחד, של יצחק שמיר, שנצרב לו בראש : "הוא דואג רק לעצמו”. לא כהאשמה, אלא כאבחנה אישיותית.
בדיון עצמו הוא היסס, צעיר. ואז אזר אומץ. ביקש רשות דיבור. דיבר בקול שקט. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הביע את דעתו. הממונה עליו הקשיב בספקנות. בתוך עצמו אמר, נו זה תרגיל טוב לצעיר. שינסה. שיגלה שהעולם האמיתי מורכב יותר מהאוניברסיטה.
עכשיו נחזור אלינו. לא כדי לקבוע שזה מה שקרה, אלא כדי להבין שזו אפשרות שכל אחד מאיתנו חייב לקחת בחשבון. בשבועות האחרונים שמענו ראיונות ותיאורים על האופן שבו נוהלה לשכת ראש הממשלה, על החשיבות העצומה שניתנה לשליטה בנרטיב, על כך שכבר ימים ספורים אחרי השבעה באוקטובר היה ברור השאלה איך מרחקים את האחריות מהמנהיג.
לא כי זה משנה את המציאות בשטח, אלא כי זה משנה מה ייזכר. תודעה אינה רק השאלה איך נקרא למלחמה "מלחמת התקומה" או כל שם אחר, אלא שאלה עמוקה בהרבה, האם בכלל תהיה מלחמה, או שמא נסתפק בניהול תודעתה.
ומה זה אומר עלינו? זה אומר שאנחנו כבר מזמן לא מחליטים לבד. שמשהו חודר לנו לראש ומחליט מה נחשוב, מה נרגיש, ואפילו מה נעשה. גם בקלפי. העם כבר לא הריבון במובן הקלאסי. הריבון הוא מי שמצליח להחליט מה העם יחליט. ולפעמים זו מחשבה לא נעימה, זה עלול להיות גם האויב שמחליט עלינו, דרך המנהיג שלנו שבטעות חושב שהוא המחליט.
אז מה עושים? לא נבהלים ולא גולשים לקונספירציות. יש חקירות, ויהיו מסקנות. אבל יש לקח שחייבים ללמוד, תודעה היא תשתית ביטחונית. סיווג ביטחוני אינו טופס אלא קו הגנה קריטי. מסלולי כסף עוקפים ליד מוקדי קבלת החלטות הם נקודת תורפה. ומנהיג שמכהן יותר מדי שנים הופך למוכר מדי, נלמד מדי, פחות זהיר. לא רק מול אויבים מבחוץ, אלא גם מול השפעות מבפנים, דרך לשכה שמאבדת בלמים. החלפת הנהגה אינה עונש. היא מנגנון הגנה. חשוב.
והמחשבות שלך הן שלך. לא של ראש הממשלה, לא של פוליטיקאי, לא של מדינה זרה, ולא של אלגוריתם. רק אם נדע שכולם מנסים לכבוש את הדבר הכי חשוב שיש לנו , השליטה בתודעה, הסיכוי שהם יצליחו יהיה קטן יותר. עצמאות היום איננה רק גבול. היא עצמאות מחשבתית. וכשהבוטים נשארים מחוץ לראש, הם גם נשארים מחוץ לקלפי.
דמוקרטיה שאינה מגינה על התודעה שלה חדלה להיות ריבון, וביטחון לאומי שמתעלם מהשפעה זרה בלב מוקדי קבלת ההחלטות הוא ביטחון מדומה. לכן אין כאן שאלה של ימין או שמאל, אלא חובת בירור עמוקה, חקירה עד הסוף והבנה אמיצה של מה קרה לנו כאן. לא כדי לנקום, אלא כדי להבטיח שמי שינסה שוב לכבוש את הראש שלנו או של מנהיגינו ייתקל בחברה ערנית, חכמה וחסינה יותר. אחרת אנו עלולים להיכבש גם פיזית וגם מחשבתית.
התרעות פיקוד העורף