עסקת הגז הענקית, שאושרה לאחרונה בין ישראל למצרים, היא מהלך משמעותי ביחסי שתי המדינות. ייצוא גז ישראלי למצרים מהווה עוגן מרכזי בשימור היחסים הן לנוכח הצורך הרב של משק האנרגיה המצרי בייבוא גז והן על רקע המתח הגובר ביחסים בין המדינות בשנתיים האחרונות.
היה ברור שעסקת הגז תאושר על ידי ישראל – למעשה, על ידי ראש הממשלה – מכמה סיבות. לייצוא הגז מישראל אין חלופות. תיאורטית, ייצוא גז לטורקיה הוא מהלך כלכלי נכון, אבל מעשית הוא אינו אפשרי בגלל המשבר בין ישראל לטורקיה. אין ביכולתה של ממשלת ישראל, בוודאי הממשלה הנוכחית, לעמוד בלחציהן של חברות הגז. האינטרס הישראלי האסטרטגי, המדיני והכלכלי כאחד, הוא חיזוק יחסי השלום עם מצרים, בוודאי לנוכח המתח העצום השורר בין המדינות. המלחמה בעזה, ובעיקר רצונה של ישראל, שלא נחלש, לקדם את יציאתם של פלסטינים מרצועת עזה, גם לסיני, החריפו מאוד את היחסים.
אם כך, מדוע ישראל התמהמהה באישור העסקה? ראש הממשלה נתניהו ביקש ללחוץ על מצרים להגמיש את עמדותיה בעניין עזה, וקונקרטית בשבועות האחרונים בנושא מעבר רפיח. אלא שלא היה סיכוי לריכוך העמדה המצרית בנדון, גם במחיר ויתור על עסקת הגז. סביר שנתניהו ידע זאת. מדוע בכל זאת נרמז בחודשים האחרונים על כוונה ישראלית להשתמש בעסקה כדי ללחוץ על מצרים? ראשית, כי “מי יודע, אולי הלחץ יעשה את שלו”. שנית, בגלל שיקולים הנוגעים לזירה הפוליטית הפנימית בישראל.
ההחלטה הישראלית לאשר את עסקת הגז עם מצרים הייתה נכונה. יחסי השלום עם מצרים, שיציבים ואסטרטגיים זה 46 שנה, חשובים דיים כדי להמשיך בייצוא הגז לקהיר. הדרך שננקטה נבונה פחות, בלשון המעטה. נתניהו שגה כשלחץ על מצרים למרות הערכה ודאית שלא צפוי שינוי בעמדותיה, כשנמנע מבחינה עניינית ואמיצה של עתודות הגז בישראל וכשהעדיף להיתפס כמי ש”נכנע ללחץ מצד טראמפ” על פני קיום הליך סדור של קבלת החלטות. תהליך אישור העסקה הותיר גם טעם מריר בקהיר. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
התרעות פיקוד העורף