הדילמה הישראלית הפסיקה להיות בין שתי דרכים מנוגדות; היא הפכה לתחרות פנימית בתוך מחנה אחד ענק. הבחירות הבאות לא יהיו על ימין מול שמאל, אלא יציגו בפני הבוחר הישראלי "חמישים גוונים של ימין".
ההתפכחות הכואבת של אותו בוקר שבת שחור ניפצה לרסיסים את הקונספציות שעליהן נשען השמאל הישראלי במשך דורות. האמונה בהסדרים מדיניים, בהכלה, או ברציונליות. של הצד השני, התפוגגה בעשן הקיבוצים השרופים ודמם של הנרצחים. הציבור הישראלי, ברובו המוחלט, הבין בדרך הקשה ביותר שאין כרגע פרטנר בצד השני שמחפש פשרה, אלא אויב שמקדש השמדה.
ההבנה הזו הזיזה את נקודת האמצע הישראלית עמוק ימינה. מי שדיבר בעבר על "שתי מדינות" או על "הסדרה", מדבר היום במונחים של רצועות ביטחון, שליטה צבאית והרתעה אגרסיבית. המשוואה השתנתה: הביטחון קודם לכל, והאידיאולוגיה הליברלית נאלצת להרכין ראש בפני מציאות קיומית אכזרית.
ומה נותר מהשמאל? השמאל הציוני המסורתי נלחם על חייו הפוליטיים, כשהוא מסתפק במפלגות עם מנדטים ספורים, שרידים לתקופה שחלפה. מפלגת העבודה או מרצ (בגלגולן הנוכחי או החדש "הדמוקרטים") הפכו לנישות מצומצמות. השיח שלהן נתפס בעיני הישראלי הממוצע כמנותק מהמציאות הביטחונית החדשה שנוצרה ב-7.10.
אין בשמאל כרגע דמות בעלת שיעור קומה ביטחוני שיכולה להישיר מבט לציבור ולומר "אני אגן עליכם מפני חמאס וחיזבאללה" ולזכות באמון. הציבור הישראלי, שעדיין מלקק את פצעיו, לא מחפש כעת תהליכי שלום או רפורמות אזרחיות; הוא מחפש שר ביטחון בתחפושת של ראש ממשלה.
לכן, המנהיג הבא של מדינת ישראל חייב לבוא מהימין. זו אינה רק תחזית סטטיסטית, אלא כורח המציאות. כדי לאחד את העם ולשקם את האמון במערכת, ראש הממשלה הבא חייב לדבר בשפה שהרוב הישראלי מדבר בה כיום: שפה של עוצמה, של לאומיות ושל חוסר פשרות ביטחוני.
התרעות פיקוד העורף