נאמנות, פחד, שתיקה וכבוד: הפגישה עם צחי ברוורמן עליה סיפר אלי פלדשיין - חשפה הכל

בכל מדינה שפויה, השורות הבאות היו מרעידות את אמות הסיפים ומוציאות מאות אלפים לרחובות: “אם אני אפתח את תיבת הפנדורה הזו אצטרך להביט כל חיי לאחור. לאף גורם, גם לא לשב”כ, יש היכולת להגן עליי ועל משפחתי. האנשים האלה הם הכי חזקים במדינה, אתם לא מבינים עד כמה מסוכן להסתבך איתם... אל תסבך אותי, אל תנסה להגיע דרכי לזהות של הגורם הבכיר”. הציטוטים לקוחים מדברים שאמר אלי פלדשטיין לחוקר השב”כ בחקירתו.

מסביבת ראש הממשלה ומתומכיו הגיעו, כמובן, תגובות שדחו על הסף את הדברים וטענו שכולם שקרים והמצאות, פרי דמיונו הפרוע של פלדשטיין. והאמת היא שלאדם הפשוט קשה לקבוע מהי האמת. עדיין, גם אם חמישית מדבריו של פלדשטיין נכונים, מתרחש כאן טירוף. אחרי שראינו ושמענו את ראש הממשלה נתניהו בעניין מרגע שפלדשטיין נעצר ואילך, מתקבלת תמונה מזעזעת.

בתחילה נמסר מסביבת נתניהו ש”אף עובד בלשכת ראש הממשלה לא נעצר”. בהמשך נתניהו טען שהוא לא מכיר את פלדשטיין, אבל כשעלה החשש שפלדשטיין יפתח את הפה, נתניהו הופיע בפני הציבור בסרטון ששודר בכל ערוצי הטלוויזיה ונצפה באינטרנט ואמר: “אני מכיר את אלי פלדשטיין, מדובר בפטריוט ישראלי, ציוני נלהב, סרן במילואים שעשה את דרכו מעולם התורה לשירות בצה”ל. אין שום סיכוי שהוא עשה משהו בכוונה תחילה כדי לסכן את ביטחון המדינה”. אז למי להאמין עכשיו, לפלדשטיין השקרן או לפלדשטיין הפטריוט, הציוני הנלהב?

בריאיון שנתן לעמרי אסנהיים בתוכנית “יהיה טוב” בכאן 11 סיפר פלדשטיין על פגישה מוזרה שהייתה לו בחניון התת־קרקעי בקריה עם ראש הסגל במשרד ראש הממשלה, צחי ברוורמן. על פי תיאור המפגש אפשר להתרשם שממשלת ישראל מתנהלת, לכאורה, על פי דפוסים המזכירים את התנהלותה של המאפיה האיטלקית שנולדה בסיציליה – על בסיס נאמנות, פחד, שתיקה וכבוד. אם אומנם קיימת אפשרות שהוא ידע על חקירה שמתנהלת על ידי השב”כ ואף יכול היה “לכבות” אותה, כפי שפלדשטיין סיפר שאמר לו – איך האיש לא נקרא עדיין לחקירה, לבדיקה של הדברים?

למי שעוקב מקרוב אחרי הפרשה המוזרה והמדאיגה ביותר ששמענו עליה בלשכת ראש הממשלה מאז ומעולם, יש תחושה שהחקירה סביבה מתנהלת בעצלתיים. לא צריך להיות חוקר שב”כ כדי להבין שמדובר בסימנים ברורים של חילול “קודש הקודשים”. הדבר מחזק את ההכרה בכך שהמשטר בישראל אכן עובר מהפך מטריד מאוד.

אין מנוס ממסקנה זו כשרואים איך השר לביטחון לאומי מנהל את המשטרה, איך המשטרה מתנהלת, איך ראש הממשלה ממנה את ראש השב”כ, ואיך הוא בוחר למנות את ראש המוסד. זו המציאות, והיא גלויה לעין.