לא מדובר בטענה קונספירטיבית, אלא במציאות שנחקרת ונידונה באירופה עצמה. מספיק להתבונן במה שקורה בערי צרפת, גרמניה, בריטניה, בלגיה ושוודיה: אזורים שלמים שבהם החוק האזרחי נחלש, המשטרה מהססת להיכנס, והנורמות הדתיות־שמרניות גוברות על ערכי החילון והליברליזם.
ביטוי מובהק לכך הוא היחס לחג המולד. לא מדובר בעוד ויכוח תרבותי, אלא בתהליך שבו סמלים נוצריים מוצנעים, אירועי חג מבוטלים מחשש ל”רגישות” ועצי אשוח מוחלפים בניסוחים כלליים של “חג החורף”. באירופה שבה נולדה הנצרות המודרנית, החג המרכזי של היבשת נעשה מביך פוליטית.
השאלה המטרידה באמת היא לא “מה עושה האסלאם”, אלא מדוע אירופה אינה מגיבה. מדוע ממשלות בוחרות בהכלה, בהסתרה ובשיח של פחד. התשובה מורכבת: רגשות אשם היסטוריים, טראומת הקולוניאליזם, חשש מעימותים פנימיים, ובעיקר – פחד מאובדן שליטה.
אל תוך הוואקום הזה נכנסת אידיאולוגיה מאורגנת, סבלנית, ארוכת טווח. לא דרך טנקים, אלא דרך ילודה, חינוך, תודעה, לחץ פוליטי והשתלטות על מרחבים אזרחיים. קנדה, אוסטרליה וניו זילנד חוות תהליכים דומים, וגם ארצות הברית אינה חסינה.
והיכן ישראל בתוך זה? ישראל היא מראה. היא מאפשרת לאירופה להשליך עליה את רגשות האשם, הכעס והחרדה שלה. ההפגנות אינן על עזה – הן על הזהות המערבית, על אשמה קולקטיבית, ועל פחד מהתנגשות עתידית שאיש אינו רוצה להודות בקיומה. האם אנו בדרך למלחמת דת עולמית? לא בהכרח במובן הצבאי, אבל כן במובן התרבותי, הערכי והתודעתי. מלחמה איטית, שקטה, ללא הכרזות, שבה צד אחד יודע בדיוק לאן הוא חותר והצד השני פוחד להגדיר את עצמו.
ישראל צריכה ללמוד, קודם כל, לא להתנצל על קיומה. להבין שהמאבק שלה איננו רק ביטחוני, אלא תודעתי. לשמור על זהותה, לחזק את הברית עם מדינות שמבינות את האתגר, ובעיקר לא לחקות את חולשת אירופה. כי מי שמוותר על זהותו בשם הפחד, מגלה בסוף שהוא ויתר גם על עתידו.
התרעות פיקוד העורף