בישראל של שנת 2025, בכל הנוגע לעבירות מין ואלימות כלפי נשים, אנחנו רחוקות שנות אור ממצב של "הרשעת יתר". המציאות הפוכה ומדאיגה: על פי הערכות המשרד לביטחון לאומי, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית בחייה ועל פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע כ-81% מתיקי עבירות המין נסגרים מבלי להגיע לכתב אישום. תיקים רבים נסגרים משום שמערכת האכיפה והמשפט מתקשה, ולעיתים פשוט נכשלת, במשימתה הבסיסית: בירור האמת. חקירות חלקיות, ראיות שאינן נאספות בזמן, עומס בלתי נסבל על הפרקליטות ונפגעות שנפגעות בתהליך עצמו ונאלצות לוותר – כל אלה הופכים את סגירת התיק לברירת המחדל, ואת הצדק לחריג.
פרשת "משחקי חברה" המקורית היא כשל מערכתי עצום ואות קלון על משטרת ישראל והפרקליטות. התיק לא נסגר בעקבות זיכוי, אלא בגלל מערכת שלא מיצתה כיווני חקירה ולא הצליחה - או לא רצתה - לברר את האמת עד תומה. כיום מתבררת תביעה אזרחית שהגישו נ׳ וטאיסיה נגד אייל גולן, משטרת ישראל ומעורבים נוספים, בגין מחדלי החקירה.
בעוד שמדינות רבות בעולם כבר הבינו שנדרשים בתי משפט מיוחדים ורגישי-טראומה כדי להגיע לחקר האמת, בישראל הנפגעת עדיין נתפסת כעוד כלי בהליך קר, מה שמוביל לשיעורי דיווח נמוכים ולייאוש מהמערכת עוד לפני שהמשפט החל. במקרה של פרשת משחקי חברה אילו רק היו חלק מהקשיים שתווספו לכך שהיו פערי כוחות אדירים בין הנפגעות שהתמודדו לבדן, ללא היכרות מוקדמת עם המערכת לבין אדם מוכר שמלווה על ידי עורך דין בכיר.
זו חובתנו האזרחית לדרוש מערכת שראויה לאמון של הנשים שפונות אליה. הבעיה היא לא עודף תלונות, אלא חוסר בצדק. גאולה, הקולות הללו, של נ', טאיסיה ורבות אחרות, אינן קריאות פופוליסטיות, הם זעקה אמיתית וכנה לתיקון עמוק. אנחנו בשדולת הנשים נמשיך לפעול עד שהמרחב הציבורי והמשפטי יהיה בטוח עבור כל אישה, עד שמערכות אכיפת החוק, המשפט והציבור כולו יאמינו לנשים ועד שהסטטיסטיקה הכואבת של 'אחת מתוך שלוש' תפסיק להגדיר את המציאות של חיינו.