לפי פרסומי משרד החינוך, שיעור הנשירה הגלויה בחטיבה העליונה נע סביב 1.7%-2% מדי שנה - אלפי תלמידים שעוזבים בפועל את המערכת. אך לצד נתון זה קיימת תופעה רחבה בהרבה: נשירה סמויה. הערכות מקצועיות של גורמי חינוך ורווחה מדברות על כ-70-80 אלף תלמידים שנמצאים פיזית בכיתה, אך מנותקים רגשית ולימודית. במקרים רבים מדובר בתלמידים שנעדרים מהלימודים ימים ואף שבועות, מגיעים לסירוגין, או נמצאים מחוץ למסגרת בפועל וממשיכים להיות רשומים במערכת.
בשנתיים האחרונות נוצר פער בין המציאות ובין הסטטיסטיקה על אף שנכון לעכשיו אין נתונים רשמיים מלאים ומאומתים על היקף הנשירה בשנים אלו, ובוודאי לא על נשירה סמויה. התמונה מתבהרת דרך אינדיקציות עקביות מהשטח. מנהלים, מורים, יועצים ועובדי רווחה מדווחים על עלייה בהיעדרויות ממושכות ועל עלייה חדה בדיווחים על חרדה, דיכאון וניתוק רגשי, בעיקר בקרב תלמידי חטיבות ותיכון. במקביל נרשם עומס חריג על מערכי התמיכה. תלמידים רבים נעלמים "בין הכיסאות" לפני שמישהו מספיק להתערב.
זירות שבהן המשבר בולט במיוחד הן חטיבות ביניים והחינוך הטכנולוגי-יישומי. נתוני המשרד מצביעים על ירידה יחסית במסלולים טכנולוגיים בינוניים בעשור האחרון, במקביל להתרחבות המסלולים העיוניים. האבסורד ברור: המשק הישראלי סובל ממחסור מתמשך בהנדסאים ובטכנאים, אך מערכת החינוך משדרת לתלמידים שמסלול זה נחות.
כשתלמידים רשומים-נעדרים אינם מוחזקים רגשית ולימודית, הרחוב הופך לכיתה חלופית. נשירה סמויה שאינה מטופלת מתורגמת לשוטטות בשעות הלימודים, לעלייה באלימות ולהעמסת יתר על רשויות מקומיות וגופי רווחה. ללא שינוי תפיסתי עמוק, הנשירה הגלויה אולי תישאר יציבה, אך הנשירה הסמויה תעמיק ותתקבע. במקרה הטוב, צעירים יסיימו תיכון עם תעודה אך בלי תחושת מסוגלות, שייכות או כיוון. במקרה הרע, רמת האלימות והפשיעה תעלה.
כדי לבלום נשירה נדרש שינוי כיוון אמיתי: ריאליות אנושית ולא רק הישגית, מדידה שבוחנת נוכחות ושייכות בפועל ולא רק ציונים, וחיזוק ממשי של החינוך הטכנולוגי-יישומי כחלופה שוות ערך.
התרעות פיקוד העורף