"לפני המהפכה זה היה נוכח יותר בהנהגה ופחות בציבור. בשנת 74' המשטר של השאה קיים יחסים עם ישראל למרות שהעם היה מאוד אנטישמי. אמא שלי הייתה אחות בבית חולים באיראן, ובמשך שנות עבודתה שם הקפידה רק על דבר אחד, כמו במגילת אסתר, להסתיר את יהדותה. יום אחד נכנס לבית החולים יהודי שכן שלנו, יבואן של תרופות, ואמר לה שלום במדרגות. הוא לא הסתפק בזה ושאל גם מה שלום אבא שלה. באותו רגע כולם ידעו שהיא יהודייה".
"וכמה רגעים אחר כך באו אליה, לקחו לה את היד ואמרו לה, עכשיו את הולכת למסגד להתאסלם. אמא שלי אמרה שהיא השאירה את הילד לבד בבית, וברחה. שנה שלמה נשארה בבית ולקחה חופשה ללא תשלום רק כדי שלא תיתקל בחברות שלה, שהלכו בשיער גלוי ובמיני קצר ויצאו למסיבות ורק דבר אחד לא עבר להם והוא שנאת יהודים".
"ולמרות זאת ההנהגה האיראנית שונאת אותנו שנאה עמוקה, כי היא מאשימה אותנו בחוליים שלה, באי־ההתקדמות שלה. כמובן שהיא קושרת את עצמה גם לסוגיה הפלסטינית ולתפיסתה ישראל היא הפולשת והכובשת הגזלנית. זה כמו הנאציזם, וזה מה ששלהב את ההמונים במהפכה, ולכן ההנהגה לא יכולה לזוז מהתפיסה הזאת".
"האנטישמיות והחיג'אב הם הרגליים של המהפכה, אי אפשר להתפשר עליהן. אצל האיראנים השנאה לישראל היא במקום הראשון, כי בתוך איראן אפשר לירות באנשים ולהטיל עליהם אימה, הבעיה היא איך לייצא את המהפכה כלפי חוץ ולייצג אותה בעיני עצמה וגם מול המדינות הקיצוניות כראש החץ שמטרתו להציל את עולם האסלאם. ולכן עד שהמשטר באיראן לא ייפול, זירות הלחימה נגד ישראל לא יתקררו".
בסוף 2024, שנה לתוך המלחמה והרבה לפני ההחלטה לתקוף באיראן, הזהיר שר החוץ של הרפובליקה האיראנית ששנת 2025 תהיה או שנת הסכם או שנת ריצה לגרעין. רבים בישראל ובעולם ראו בהכרזה הזו את יריית הפתיחה שתביא לימים להתקפה הישראלית ולמבצע עם כלביא. סבטי, מומחה לענייני איראן ומי ששירת במודיעין הסמוי והגלוי בצה"ל בגזרה הפרסית לאורך שנים, ידע לקרוא בין השורות ולפענח את המסר.
"זו הייתה אמירה של מאפיה איראנית קלאסית: או שתיתנו לנו את מה שאנחנו רוצים ונבוא אליכם בטוב, או שנרוץ בחזרה לגרעין", הוא מנתח. "המשטר האיראני מתנהג כסנדק סיציליאני בענייני חוץ בדיוק כמו שהוא מתנהל בענייני פנים. ברחוב האיראני באים לאנשים ואומרים להם, או שתתנהגו ככה, או שנתלה אתכם. ולכן המערב ידע להבין את מה שלא נאמר, או שתיתנו לנו הסכם שיהיה נוח לנו, או שנחזור לגרעין בכל הכוח".
"ישראל הרי לא חיפשה להילחם אחרי שנה של חרבות ברזל, פשוט לא הייתה לה ברירה, כי פתאום המערכת זיהתה גם בחומרים יותר חשאיים וגם ברטוריקה האיראנית ריצה לגרעין. לכל אורך התקופה שקדמה לעם כלביא המנהיגות האיראנית שלחה שליחים לתקשורת האיראנית כדי להעביר מסרים של התגרות. צריך להבין שהתקשורת באיראן היא כלי להעברת מסרים של השלטון. זה לא כמו אצלנו".
"האיראנים מתייחסים לאמירות בתקשורת שלנו כאל אמת חלוטה, כי הם לא מצליחים להבין מה זו דמוקרטיה. כשהם שומעים פרשן כמוני או גנרל לשעבר אומרים באולפן שבקרוב תהיה תקיפה נוספת נגד איראן הם מקבלים את זה כאיום, כי מבחינתם אנחנו קול הממשלה".
"וכשראו שהסנקציות לא מגיעות באופן מיידי, הם חשבו שעדיין אפשר לגנוב סוסים. זו עוד תכונה של איראנים. כשהם רואים שמשהו לא זז, הם משוכנעים שיש זמן. אז הם התחילו לעשות קונצים בתוך המשא ומתן. עזבו את השיחות אחרי שעה, שיחקו אותה קשים להשגה, דיברו על נושאים כלליים או לא רלוונטיים. ממש חשבו שזה כמו ריב בשכונה ולא הבינו שהעולם יודע הכל. ואז הגיעה התקיפה הישראלית, והם היו מאוד מאוד מופתעים, כי איך ייתכן שתוקפים אותם בעיצומו של המשא ומתן?".
"אנחנו כל הזמן מנסים להסביר שהטרור האיראני לא מכוון רק נגדנו ושיום יבוא וטיל יפגע גם בפסל החירות. יותר מזה, אנחנו נדע להתמודד עם האיראנים. מבחינה צבאית ישראל לוקחת אותם בגדול. אנחנו עוד לא עשינו כלום במבצע עם כלביא, ואנחנו נעשה עוד הרבה מאוד פעולות בפעם הבאה, גם אם יהיו אבידות ופגיעות, כי תמיד יהיה טיל שפספס".
"העליונות השכלית והדמוקרטית שלנו בוראת את הצבא בישראל ובמערב, אבל לאיראן יש רק תוכנית מרכזית אחת: הגרעין, ותוכנית משנית, הטילים. ואפילו את הגרעין הם מפזרים בצורה פרימיטיבית בכל רחבי איראן, קצת כמו בבורסה, לפזר השקעות, אפילו שתורת הלחימה מלמדת שצריך למגן באופן הרבה יותר צר וממוקד. לכן היה ברור שננצח במבצע עם כלביא".
"כי בנינו את התקיפה לאורך שנים, זה לא זבנג וגמרנו, זה לא המוני אנשים מול טנקים ונערים שנשלחים לפוצץ מוקשים כדי שידרכו עליהם ויהיו שהידים כמו במלחמת איראן עיראק. ישראל בונה תוכנית. יש לה גיבויים. אם המשא ומתן מצליח, היא אפילו מוכנה לרדת מהעץ. היא לא מחרחרת מלחמה. האיראנים מחרחרים מלחמה".
שנים של אזהרות על פצצה כהרף עין ששם ישראל רשום עליה, נתנו את אותותיהן בציבור הישראלי והיו הגורם המרכזי בפעילות המדינית־ביטחונית. מבצע עם כלביא שינה באופן זמני את מאזן האימה. סבטי טוען שאפקט הנזק על מתקני הגרעין היה כה עצום, שהוא הסיג את האיראנים לאחור בשנים ולא בחודשים.
"הטייסים שלה גרים בשיכונים רעועים, בבתים דולפים, והם מטיסים כלי טיס שאלוהים יודע אם יוכלו לנחות אחרי שהם המריאו. אף אחד לא נמשך לשרת את המשטר. סקר מטעם הנשיא האיראני שדלף בטעות לתקשורת גילה ש־92% מהציבור באיראן אינו שבע רצון מהמשטר. התוצאה היא בריחת מוחות המונית של רופאים, מהנדסים, נגרים וכמובן מדענים, טייסים ואנשי צבא".
"בגלל שהשלטון מושחת, לפעמים אנשים מצליחים לברוח בעזרתו. לא מזמן הייתה ידיעה שישראל הקימה מפעל רחפנים באיראן וכדי להסוות את עקבותיה היא נטלה הלוואה מבנק איראני. האיראנים מימנו את הפגיעה בעצמם. זו החוצפה הישראלית אבל גם ההבנה שכשהשלטון מושחת, הוא לעולם לא יהיה מסך הברזל, כי תמיד יהיה מישהו שיסכים לחורר אותו תמורת כסף. אפשר לשחד, להבטיח, להעלים עין".
"זה מביא לתסיסה פנימית מאוד גדולה. היום באיראן הכל מוכן למהפכה, רק אין מי שיוביל אותה. הציבור מאוד מושפל ומדוכא. יש אנשים שעברו מדירה לאוהל בפרברי העיר, יש דיירים באוטובוסים, בקברים, ילדים עובדים ברחוב, הרבה מאוד זנות. הטלגרם הפך לאתר של סחר באיברים, הדולר משתולל, אנשים הולכים עם סלים של שטרות כסף לקנות חלב ופלאפון, והציבור שזוכר את ימי הפאר שואל את עצמו איך הגענו למצב הזה".
"דווקא המלחמה עשתה משהו לציבור, כי כשארצות הברית אמרה שהמשטר פושע, היא נתנה לאיראנים תקווה. וכשבכירה ב־CIA אומרת שלא נשנה את המשטר, זה מייאש אותם. לכן אני חושב שטראמפ צריך לדבר אל הציבור מעל ראשו של המשטר האיראני. זה יניע אותו ויפתח למשטר חזית פנימית".
עוד לפני המלחמה, סבטי כבש את המרקע כפרשן לענייני איראן. במבצע עם כלביא היה נדמה שהוא מפציע בעת ובעונה אחת מכל האולפנים. מעטים מכירים את סיפורו האישי של החוקר שסייע למודיעין בישראל לעקוב אחרי התקשורת באיראן והיה ממקימי יחידת דובר צה"ל בפרסית. הוא נולד בטהרן, למשפחה יהודית חילונית. "זו הייתה תקופה של פריחה ושגשוג", הוא מספר.
משם הדרך הייתה קצרה לאלימות ולאנטישמיות. "הרבה יהודים עזבו אבל אנחנו נשארנו. משמרות המהפכה נטפלו לנשים ולמיעוטים, החיג'אב הפך לכיסוי חובה, ואמא שלי הפכה מאשת אופנה צבעונית לנזירה. שכנים שלנו טיילו בפארק כשהגיעו אליהם אנשי המהפכה והעירו לבת הצעירה שלהם שהשיער שלה מבצבץ מכיסוי הראש. עוד הם מדברים, ואחד מהם ירה לה ברגל. הם היו גם השופטים וגם התליינים. שנה היא ישבה בבית בגלל הפציעה, עד שהמשפחה שלה נמלטה לישראל".
בסוף אותה שנה נמלטה המשפחה לעיר גבול סמוכה בעזרת מבריחים מקומיים ומשם הגיעה לישראל. "נשלחנו למרכז הקליטה במבשרת ציון. שש שנים חיינו שם, ואלו היו שנים מעצבות. פגשנו את כל העמים האחרים, מארגנטינה ועד איטליה ואתיופיה וגם את המקומיים מישראל. זה לא היה קל, היינו צריכים להתרגל לחופש ולא להתפרע איתו, אבל היינו יהודים שגאים ביהדותם".
שלא כרבים הסבורים שארגוני הטרור נחלשו בעקבות הישגי המלחמה, סבטי סבור שאיראן ממשיכה לתדלק ולחזק אותם. "אם נזניח את הגבולות, בעיקר הגבול הירדני הפרוץ בחלקו שדרכו האיראנים מזרימים אמל"ח בכמויות לא מבוטלות, נמצא את עצמנו בסכנה ל־7 באוקטובר נוסף", הוא מזהיר.
"המזרח התיכון מאופיין במדבריות, גבולות פרוצים ושבטים, והתכנון של איראן במקביל לטילים הוא לחזור לפלישה המונית כמו שראינו ב־7 באוקטובר. זה מאוד מסתדר עם הפילוסופיה האיראנית על כוח מול כמויות והאמונה שחלק ייפלו, אבל הרוב ימשיך להסתער ולהשתלט. זה כל כך מפחיד. אני אישית לא פחדתי לרגע מהטילים אלא מהמוני האנשים ב־7 באוקטובר, מהכמויות שרצו קדימה, אפילו בלי נשק, רק בשנאה ובידיים חשופות ודרכו על אלו שנפלו מכדורי החיילים ופרצו אל הבתים, והמטבחים וחדרי המיטות. זה הטרור האמיתי, והתכנון של איראן הוא לשחזר אותו הפעם דרך הצפון".
"זה משהו שאי אפשר לקחת מאיתנו. ניסיונות איראניים לשחזר את 7 באוקטובר בכל מיני זירות יכולים להתרחש, ואנחנו צריכים להיות ערים להם. אם ניסוג לאחור ולא יהיה פרימטר, זה אומר שההברחות יימשכו, ואם קו התפר לא יהיה מאובטח פועלים ימשיכו להיכנס דרכו ואנשים יקפצו מעל החומה או דרך הפרצות, הבעיה לא עוצרת. זה כמו וירוס, לא נלחמים בסימפטומים אלא במחולל, אחרת שום דבר לא יעזור".
"לא לשבת ולהגיד, יופי, אני מלך בשכונה הזאת. זה מה שעשינו לפני 7 באוקטובר. היום צריך להבין את מה שזורם, להקשיב לתצפיתניות, להחזיק כוחות, כי כשההמונים זורמים, צריך מכשולים, טנקים, כלי פיקוח, רחפנים, חיילים וחיל אוויר עם מודעות והפקת לקחים. זה תלוי בנו, לא בהם. אנחנו ננצח תמיד, אם רק לא נפסיק לחשוד".
"ב־2018 היו ידיעות גלויות של אתרים איראניים שצילמו אנשי חמאס שמתאמנים על רחפנים. הביאו את זה לידיעת המערכת ואף אחד לא התרגש. צריך לזכור שכשיש הרבה טנדרים בעזה, זו בעיה. יש הרבה אופנועים שם, זו בעיה. ואין ספורט של מצנחים בעזה, אז כשהם מתאמנים על מצנחים באיראן, זה צריך להדליק אלף נורות אדומות".
התרעות פיקוד העורף