אחד מערוצי הטלנובלות הטורקיות צצה פתאום סדרה שכבשה את נשות ישראל, בכל מקום אפשרי. קראתי על הדמות הראשית שם, מאפיונר רגיש, נאה ומתוסבך רגשית בשם “אשרף", ליבו וגופו נשמרו בקנאות לילדה שאותה אהב בילדותו. חלפו שנים והוא לא מצא אותה, עד שפגש את כוכבת הסדרה, “ניסן", ופתאום משהו אחר התעורר בו, אהבה עזה, רגש, תשוקה ורצון להגן עליה.
בטלנובלה טורקית, כידוע, כל סצינה נמשכת עשר דקות, שתי דקות של דיאלוג ועוד שמונה דקות של מבטים, מוזיקה טורקית וקולות שיוצרים מתח. כולן דיברו על אותו אשרף, גם נשים שחובבות סדרות טורקיות וגם כאלו שרחוקות מזה כל כך, כאלו שאת התרבות שלהן צורכות ממש בסגפנות, אליטיסטיות שמתארות אירוע תרבותי שבו נכחו ברזולוציה שאפילו היוצר עצמו לא מודע אליה.
החלטתי לנסות, רכשתי את הערוץ במחיר של 19 שקל לחודש, מזגתי לי כוס יין והכנתי פופקורן, אם אני מתחילה לצפות בסדרה, אז עד הסוף. בסצינות הראשונות גיחכתי, כמובן שיהיה מרדף, וכמובן שמישהו כמעט יפגוש מישהו, אבל ברגע האחרון הוא ייצא מסמטה אחרת, צחקתי על הניבים, הדקות הארוכות של המבטים בין דמות אחת לשנייה והמלודיה הקודרת. באמצע הפרק השני הפסקתי לצחוק והייתי צריכה להזכיר לעצמי למצמץ בין סצינה לסצינה, זה כבש אותי.
לא השכלתי מהסדרה, היא לא חידשה לי כלום ולא גילתה נושא שיוצרים אחרים לא נגעו בו לפני כן, נהפוך הוא, היא שלפה מהארון ההוא שאף אחד לא פותח מאז תחילת שנות ה־90 סיפור אהבה קיטשי מאוד, ניערה מעליו את האבק, התאימה אותו לתקופתנו וגרמה לנו (טוב לרובנו, לא מכלילה את כולן) להתגעגע לגברים ההם שכבר כמעט ואינם נמצאים.
תכף גם אסביר, סבלנות.
כשהייתי בת 16, יצאתי לדייט עם בחור שגר באזור השרון. בימים ההם לא הייתי מודעת לכך שגם נערה שמנה יכולה להיות מטופחת, להתלבש יפה ולהפגין ביטחון עצמי, לא היה מי שיסביר לי, וגם אם הסבירו, מאיפה יכולתי להשיג כסף לכל אלו? ישבנו בבית קפה מול קניון חולון. הבחור, ארוך, שחום ורזה, בן 19 אז, התפאר בזה שהוא עובד על המשאית של אבא שלו בזמן החופשות מהצבא, שלף את המחירון של יצחק לוי והראה לי כל מיני דגמים שעליהם הוא חולם. אחר כך שילם על השוקו החם ששתיתי ועל מה שהוא הזמין והחזיר אותי הביתה, נכון, במשאית שלו. הוא לא מצא חן בעיניי בשום פרמטר. נפרדנו לשלום. ובכל זאת, למחרת, כשהתקשר והציע להיפגש שוב, משהו בי שמח. אף פעם לא היה לי דייט שני, הסכמתי.
הפעם ישבנו בגן השעשועים סמוך לביתי. הוא שתה בריזר, משקה שעד היום קשה לי להריח, ולי הוא קנה מיץ אפרסק. שוחחנו, כמדומתני שוב, על מכוניות ושוב החזיר אותי הביתה. וכך עוד דייט, הפעם בגינה אחרת, ושוב שני מיצים ואולי הייתה גם במבה והפעם, לפני ששב לביתו, אמר לי משפט מכונן שגרם לאמא שלי להעביר אותי את אחד השיעורים שכל אישה צריכה לעבור. אלו המילים: “תראי, אני בא אלייך כל הזמן וגר חצי שעה נסיעה מפה, זה בסדר אם בפעם הבאה תשלמי לי חצי מהדלק של המשאית?". אוי, אני כותבת את זה ומתגרדת בכל הגוף. כמובן שבוסריותי ותמימותי שלחו את ידי לכיס מכנסיי, שלפתי 20 שקלים, כל החיסכון שהיה לי אז, ונתתי לו. “זה בסדר?", שאלתי.
“זה לא בדיוק מספיק, אבל בפעם הבאה תשלימי לי", אמר, נשק על לחיי ונסע. עליתי הביתה, אמי בישלה לשבת, אני זוכרת את הכף מקישה על הסיר כדי שכל רסק העגבניות ייצא ממנה. סיפרתי לה את שהיה ושאלתי, שלא כמנהגי, כי אף פעם לא ביקשתי כסף מהוריי, אם בפעם הבאה שאפגוש אותו תוכל לתת לי כמה עשרות שקלים כדי לעזור לו.
במהלך חיי יצאתי עם גברים לארג'ים יותר ולארג'ים פחות, היו כאלו שלקחו אותי למסעדות מפוארות, שאפילו לא הסתכלו בתפריט, אלא הביטו על המלצרית ואמרו “אני סומך עלייך שלא נצא רעבים". אהבתי את זה, יכולתי לראות שגם המלצרית אהבה. והיו כאלו שראיתי שאין הרבה בכיסם, שאמרו לי להזמין מה שארצה, ולא העזתי להזמין יותר מבירה או לימונדה. והיו כאלו, בפרט בפרק ב', שידעתי שמשלמים מזונות, שמחויבים, שראיתי את הרכב שבו הגיעו, וכשהלכתי לשירותים שילמתי בדרך על שנינו, פעם אחת מישהו אפילו לא דיבר איתי בגלל זה. והיו כאלו ששלחו אחרי דייט אחד מארז במאות שקלים, וכאלו שידעו שיקבלו נקודות זכות דרך בתי, אז במקום להביא לי פרחים, שלחו לי מארז צעצועים, והיו כאלו של חצי־חצי - “את הזמנת רק יין וקרפצ'יו, נכון? אז אני אשלם 65 על שלי ותעבירי לי את שלך בביט". מיותר לציין ששילמתי על הכל ועצרתי את עצמי מלהקיא.
אשרף הזה ראה את נקודות החולשה של ניסן היפה, וחיזק לה אותן מבלי שתבקש. הוא לא ציפה ממנה להיות גם אישה, גם קרייריסטית, גם אמא, גם מטופחת, גם חכמה, וגם פמיניסטית קיצונית שתסרס לו את כל הגבריות. היא יכלה להיות חלשה לידו, ויכלה להיות רעבה לידו, ויכלה להתקשר ולבקש ממנו משהו, מבלי שיוציא פנקס ויכתוב מה עשה בשבילה ומה היא צריכה לעשות בשבילו. הוא שלח לה פרחים, הזמין אותה למסעדות, שילם לה שכירות פעם אחת, ואפילו נשיקה לא ביקש.
כותבת רק דרך עיניי ועל פי נקודת מבטי, אנחנו מתגעגעות לזה. ובכל פעם שמישהי מעיזה להגיד את זה, נשים ספציפיות כותבות לה “את לא יכולה גם לבקש שישלמו עלייך וגם לרצות להיות קרייריסטית לא מופלית". ולמה לעזאזל? למה הרצון בתכונות היפות האלו של הגברים “של פעם" חייבות לבטל אותי כאישה? מותר לי לרצות שישלמו עליי מבלי לבקש ביט אחרי, מותר לי לבקש להיות חלשה, ומותר לי להרגיש חיזור ולהתרפק על מישהו בידיעה שהוא יהיה לי עוגן.
בשבת הבנתי שהגזמתי, הרי לא נורמלי להגיע תוך כמה ימים לפרק 39. תחשבו כמה זמן בזבזתי על זה. אבל בדיוק כשהחלטתי להיגמל ולשוב לחיי, הוא נישק אותה פתאום, אחרי ריב ובכי, כמובן שהיה שם גם גשם והצהרות אהבה. שכבתי על הספה וחשבתי לעצמי כמה זמן שלא הייתי אישה ליד מישהו, אני צריכה לגרום לזה לקרות. ורגע לפני שעיניי נעצמו, לחצתי פליי, על עוד פרק, הפעם ב־HD, כדי שאשרף יבוא גם קצת אליי.
התרעות פיקוד העורף