שימוש בחנינה שניתנה לבכירי השב"כ בפרשת קו 300 כתקדים לחנינה שמבקש נתניהו, הוא שקרי, דמגוגי ומניפולטיבי. גם מורשעי המחתרת היהודית קיבלו חנינה, כולל שלושה שנידונו למאסר עולם; 70% מהציבור בישראל היו בעד. נתניהו מבקש חנינה מבלי להודות באשמה, להביע חרטה, לקחת אחריות ולוותר על ראשות הממשלה. זאת איננה חנינה אלא מתנה. היא פורצת נורמה מוכרת.
אברום התקשר וביקש לדבר עם דב ויסגלס, שהיה עם יוסי גנוסר. הוא העדיף לדבר עם ויסגלס מאשר להתעמת עם גנוסר, שענה לטלפון. במקום להעביר את השיחה לוויסגלס, שאל גנוסר: “אולי תסביר לי מה העניין?". אברום ענה: “אני מדבר ממשכן הנשיא, ועולה על הפרק אפשרות לחנינה. אני מבקש שתגיעו לכאן".
גנוסר ושלמה ורטהיים, יועץ משפטי בשירות, הגיעו למשרדי המרחב בירושלים. שם פגשו אותם אברום ועו"ד רם כספי וסיפרו להם שבמהלך היום, ביוזמת כספי, התקיימו מגעים עם נשיא המדינה חיים הרצוג; הנשיא הביע נכונות לחון את בכירי השב"כ. זו הייתה בעיניהם הדרך הטובה ביותר לעצור את רכבת השדים. הסיכום היה שלא תהיה חקירה. שחנינה היא הדרך היחידה למנוע חקירה. סוכם גם שאנשי השב"כ לא יצטרכו להודות באשמה כעבריינים. רק החנינה לאברום תפורסם; שאר החנינות יישארו חסויות. ראש השירות יפרוש בתוך מספר חודשים. כך לא יפגעו בבכירים, לא יהיה כתם על עתידם וגם לא פגיעה במעמדם ובתנאי עבודתם.
גנוסר לא היסס לרגע. הוא הבהיר נחרצות שהוא מסרב לקבל חנינה. אברום המופתע, שהצליח להיראות גם פגוע, לקח אותו לשיחה בארבע עיניים. גם החברים האחרים הפעילו עליו מכבש לחץ כבד. הוא היה סרבן החנינה היחיד, הגפרור בספגטי, ופרטו לו על נימי המצפון בשני קולות: אם לא ייקח חנינה הוא עלול לפגוע בזכותם של האחרים. מכיוון שטרם הוחלט גורלם של מי שהיו מעורבים ישירות בהריגה ובראשם אהוד יתום, כנראה שבשלב שני יצטרכו לחון גם אותם. אם גנוסר לא יסכים לחנינה, תהיה חקירה שתגרום להרס השירות.
ניצה גנוסר, אשתו של יוסי, הייתה בניו יורק עם ילדיהם. נפשה נקעה זה מכבר מ"פרשת 300". “לא יכולתי לשמוע יותר על ה־300 הזה. לא את השם ולא את הסיפור", סיפרה. גנוסר התקשר להתייעץ איתה כשהיא עם תינוק בן שבועיים על כתפה.
ניצה גנוסר: “יוסי לא דיבר במפורש בטלפון, הוא דיבר בקוד. הוא אמר לי: ‘צריך להגיע לנשיא'. שאלתי: מה הנשיא? מי הנשיא? יוסי אמר: ‘את יודעת מה הנשיא נותן כאשר זה וזה'. בסוף הוא אמר את המילה 'חנינה'. רק אז הבנתי. אלו היו הנסיבות שבהן הייתי אמורה לסייע לו לקבל החלטה גורלית בחייו. עד היום אינני יודעת אם זו הייתה טעות לומר לו לקחת את החנינה. חשבתי שאם הוא יסרב לחתום הוא יישאר לבד ויילחם כמו דון קישוט".
בתל אביב נערכה פגישה במשרדו של עו"ד יעקב נאמן ב"בית אסיה". היו שם נאמן, היועץ המשפטי יוסף חריש, יצחק מודעי ורם כספי. האווירה הייתה ידידותית, יחסית למסע הלוויה של קריירות בשירות הביטחון הכללי. כספי סיפר על המגעים שהיו לו עם הנשיא. הם הסבירו מה צריך להיות המינימום בבקשות חנינה. גנוסר היה היחיד שניסח בעצמו את בקשת החנינה שלו. הפגישה נמשכה עד חמש בבוקר. היא התקיימה במשרד של הרצוג, פוקס, נאמן. צריך היה להיות קהה ואטום במיוחד מכדי לא לראות שם את המיקרוקוסמוס של ישראל. את כתב הכניעה ניסח עורך דין, שותף של הרצוג, כאשר הרצוג אינו נשיא המדינה.
בלילה זומנה ישיבת קבינט למחרת בשש בבוקר. הנשיא רשאי לדון בבקשת חנינה בכפוף להמלצה של משרד המשפטים. במקרה הזה התנה הרצוג את החנינה גם בהמלצה של הקבינט. אין זהירים כהרצוגים. הקבינט - בהתנגדותו של עזר ויצמן - נתן אישור. הקרע בין ויצמן ויצחק שמיר ראש הממשלה, היה בשיאו. שמיר דרש להעמיד את ויצמן לדין באשמת קיום מגעים עם אש"ף. ויצמן גמל לו בקללות על שער הגבות הסבוך של שמיר. טיעוניו של ויצמן: “אם אכן עשו אנשי שב"כ את הדברים שהם נאשמים בהם בלי ידיעת ראש הממשלה, עליהם לתת את הדין...אם הם פעלו בסמכות הדרג המדיני, על שמיר לקום ולומר זאת. רק חקירה משפטית רצינית כמו ועדות אגרנט וכהן חייבת להיות כאן".
נטיית ליבו של גנוסר נשארה כשהייתה. הוא רצה להשמיע את גרסתו ולא למכור את שתיקתו. הוא לא כפר בעובדות, אלא באשמה. לכן הסתובב סר וזעף. עלה רעיון שבמקביל לחנינה ב"פרשת 300" יקודם חוק חנינה לכל “סטיות התקן" בפעולות השב"כ עד אותה שנה; שמיכת חנינה. דב ויסגלס אמר לו: “אינך מבין; אתם נותנים חנינה למדינה. לא המדינה נותנת לכם חנינה". גנוסר הפנים את דעתה של אשתו. היא חשבה שאם יהיה יוצא דופן ויישאר בלי חנינה כאשר האחרים ייקחו, ידפקו רק אותו. סירוב קבלת חנינה היה מבחינתו לצאת למלחמה שאי אפשר לנצח בה. “יכול להיות שאילו הייתה מחזקת את ידיי או תומכת בסירובי, הלחצים החברתיים לא היו משפיעים עליי", אמר גנוסר. “מה ששכנע אותי בסוף היה העובדה שהאמנתי להבטחות שניתנו לנו בנושא החשאיות. חשבנו שאנחנו היהלום בכתר של הדרג המדיני. שאנחנו נכס אסטרטגי וטקטי. שהמדינאים יעשו הכל כדי להציל אותנו".
הטריגר הקריטי לחנינה היה דרישת בכירי השב"כ להקים ועדת חקירה ממלכתית. השם הטעון הזה, “ועדת חקירה ממלכתית", היה תמיד עילה לפיק ברכיים קולקטיבי במפלגות השלטון ואצל מנהיגים שנרדמו בשמירה. הם חוששים לצאת רע או חלילה ללכת הביתה. ועדת אגרנט הורידה מהעץ את גולדה מאיר והתנפלה על הרמטכ"ל דוד אלעזר. ועדת כהן פסלה את אריק שרון מלשמש כשר ביטחון. הוא חזר כראש ממשלה, כפי שהבטיח אורי דן. אברום ידע שהוא מנוע מלהביא את יוזמת החנינה להתייעצות עם אנשיו. הוא ידע שהם יסרבו לה ולא היה יכול לקחת חנינה רק לעצמו. לכן החליט להציב אותם בפני עובדה מוגמרת.
הקרע בין גנוסר ואברום החל ביום של החנינה. אברום חיפש דרך לברוח מהספינה הטובעת מבלי שיאשימו אותו בנטישתה. בכירי השירות חשבו שכרב־חובל, היה עליו לעמוד על הסיפון בזמן הטביעה. בניגוד לוויצמן, הביע יצחק רבין דעה שונה: “החנינה לראש השב"כ אינה טיוח ואינה טשטוש. גם במדינות דמוקרטיות אחרות יש בשירותים החשאיים נהלים ונהגים שאינם נחשפים ואינם מתנהגים על פי החוק הפלילי...תמכתי במהלכו של נשיא המדינה בעניין חנינת ראש השב"כ, ואני רואה בה מימוש הצעתו של היועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר, שאמר כי אם ראש השב"כ ועוזריו יתפטרו, הוא מוכן לראות בכך סוף פסוק".
כמה שעות אחרי ישיבת הקבינט הודיעו ברדיו על החנינה ושהיא ניתנת לשלושה נוספים ולא רק לאברום. אחרי פרסום החנינה נשמעו קריאות להתפטרות בכירי השב"כ. אמנון רובינשטיין אמר ש"כל הארבעה צריכים ללכת הביתה". בהמשך הוגש בג"ץ נגד החנינות. החנונים העתידיים התבקשו להגיש תצהיר שירחיב את היריעה ויסביר מה עשו. כלומר להתקרב להודאה באשמה.
גנוסר רתח: “אמרתי לאברום שאני לא מוכן לטקסט כזה. שכנעתם אותי לקחת חנינה ללא הודאה באשמה. עכשיו אודה באשמה ויישאר לי כתם לכל החיים". אברום השיב: “לא יהיה כתם. לא יהיה שום דבר. אף אחד לא יתייחס לזה. לא שמיר ולא פרס. דיברתי איתם". בשלב ההוא התקשה גנוסר להאמין לאברום. ראש השב"כ חיפש מחסה חוקי להסתתר מאחורי הוראתו להרוג את המחבלים. הוא נערך נפשית לבגוד בפקודיו. גנוסר סירב לחתום על תצהיר לפני שידבר עם שמיר. עם שמעון פרס, ראש הממשלה הרוטציוני, לא הספיק לדבר.
הוא אמר לשמיר שהוא מתנגד לחנינה. שהוא לא רצה בה. שהתנאי לחנינה היה שלא יישאר בו כתם. בתצהיר עליו להתוודות בזמן שהוא רואה את עצמו עם עתיד בשירות. אם החנינה תמנע ממנו את האפשרות להיות ראש השירות, הוא לא יחתום. "כיצד אתה רואה את זה?", שאל גנוסר את שמיר. שמיר היה נרגש כאשר ענה לו: “לא רק שזה לא כתם ושלא מגיע לך כתם, מגיע לך פרס על נאמנות...אני לא יכול להבטיח לך שתקבל את זה, אבל אני רואה בך מועמד רציני".
המערכת נכנסה לתזזית. רוח רעה נשבה במסדרונות. כולם שיקרו חופשי: שרים, חברי כנסת, ראשי ממשלה, יועצים משפטיים. המערכת שהייתה גב הכרחי לפעולות השב"כ, הפכה את עורה. היו דברים מעולם; בהיסטוריה של השירות קרו דברים חמורים יותר, אבל לא הוציאו אותם החוצה. לא בגדו. קו 300 היה רגע של קריסת מערכות טוטלית. שני רק לרצח רבין. הייתה שם בגידה של אנשים שאי אפשר היה להאמין שהם מסוגלים לבגוד בעקרונות ובחברים. גנוסר חתם על תצהיר בקשת החנינה כאשר נקבעה לו פגישה עם פרס. הוא הבין מאברום שפרס אינו רואה בהודאה כתם.
בפגישה עם פרס נאמר כך: “אינני יכול להגיד לך שאתה מועמד לראשות השירות, אבל אני בהחלט יכול להגיד שאינך מנוע מבחינתי להיות מועמד לתפקיד. אין בזה כתם לעתיד". יחד עם הבג"ץ שהוגש נגד החנינה, עשה יוסף חריש תפנית דרמטית. קודם הוא הביע התנגדות טוטלית לחקירה והודה שכל המהלך נעשה על מנת למנוע את החקירה; כעת הוא הצהיר שתהיה חקירה. בעקבות דבריו נפתחה חקירת משטרה. בחקירה ראשונה לפני פסיקת בג"ץ, סירבו אנשי שב"כ לדבר. גנוסר אמר שאינו יודע אם הוא על תקן של חשוד או על תקן של עד. אם החנינה בתוקף, ידבר כעד. אם החנינה לא בתוקף, ידבר כחשוד.
אדם ברוך: “גנוסר התרוצץ בין עורכי דין, פוליטיקאים, אנשי עסקים, בני חוגו הביטחוניסטי ואנשי תקשורת, אבל בידי איש מהם לא היו היכולת או הרצון לגלות לו שהוא הוסגר. החנינה הגדולה ההיא, בעקבות מינויו לוועדת זורע, כנציגו האישי של ראש השב"כ. אחרי החנינה החלה מפולת. החנינה חשפה אותו בפומבי, לאחר שנים חשאיות למדי. החנינה צלבה אותו, או לפחות סימנה אותו. המערכת הבטיחה לו שבחנינה אין שום כתם אישי, לא ידבק בו כתם וכו'. המערכת לא הייתה זדונית במיוחד כלפיו. המערכת אולי איחלה לו שלא ידבק בו כתם. אבל בעיקרו של דבר: המערכת ביקשה לחזור לחיות על חשבון גנוסר החנון. הרי לא היה למערכת כל כוח שהוא למנוע את הכתם, ואף לא להדהות אותו כהוא זה. יש גבול גם לכוח של המערכת".
כמובן שהיה כתם. זה שנתניהו דורש שלא ידבק בו. כאשר ניסה פואד בן אליעזר למנות את גנוסר למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, הוגשה עתירה לבג"ץ. בג"ץ מנע את המינוי. גנוסר היה המום. הבטיחו לו אפס כתם, חנינה ללא כתם. הבטיחו פרס ושמיר וממשלת אחדות לאומית. כולם הבטיחו. כל מי שיכול היה להבטיח ולא לקיים.
קו 300 וועדת לנדוי חשפו מחלוקת עזה בצמרת השב"כ. הייתה חלוקת מלאכותית ל"טובים" ו"רעים". מי שיזמו את ההליך המשפטי ודיווחו לראש הממשלה על “ניוון מוסרי" של השב"כ, נחשבו “טובים". גנוסר נתפס כ"רע". מי שקרא את דוח לנדוי הבין שגם “הטובים" היו שותפים לשיטה, לנורמה משנת 1971 והלאה.
נתניהו חף מההתלבטויות המעיקות האלו. הוא דורש חנינה, מחיקת האישומים נגדו ומתנגד לפרוש מתפקידו. בכירי השב"כ עמדו ברף המינימלי הזה: הם פרשו תוך זמן קצר. חנוני המחתרת היהודית הקימו דור המשך.
התרעות פיקוד העורף