מדיניות שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך נולדה מתוך כוונה ראויה: שוויון הזדמנויות, מניעת הדרה וחינוך לחברה מכילה. החזון ברור: כל ילד זכאי ללמוד בקהילה ולהיות חלק ממנה. אולם בשנים האחרונות הולך ומתברר פער מדאיג בין ההצהרות ובין המתרחש בפועל בכיתות. זהו פער שיטתי, שמערער את יסודות העשייה החינוכית.
על פי נתוני משרד החינוך, כ־14% מהתלמידים מוכרים כתלמידים עם צרכים מיוחדים בדרגות שונות, ולמעלה מ־60% מהם משולבים במסגרות חינוך רגילות. נתונים אלה אינם חריגים בהשוואה בינלאומית, אך התנאים שבהם מתבצע השילוב בישראל חריגים. תקצוב חסר, מחסור בכוח אדם מקצועי והיעדר הכשרה ייעודית למורים יוצרים מציאות של בעיה פדגוגית עמוקה.
דוח מבקר המדינה משנת 2023 מצא כי בכ־40% מבתי הספר היסודיים אין מענה מלא לשעות הסיוע שאושרו לתלמידים משולבים. במערכת העל־יסודית המצב חמור אף יותר: כיתות של 34־38 תלמידים, שבהן לעיתים שניים או שלושה תלמידים עם צרכים מורכבים, ללא סייעת קבועה וללא ליווי רגשי או פרא־רפואי. במציאות כזו, המורה נדרש להיות בו־זמנית מחנך, מטפל, מתווך ומנהל משברים – משימה שאין לה היתכנות מקצועית.
הפגיעה אינה נעצרת במורים. מחקרים מצביעים על כך ששילוב שאינו מותאם עלול לפגוע בתלמידים שלהם הוא נועד. מחקר של מכון ברוקדייל (2022) מצא כי תלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים ללא תוכנית פרטנית סדורה מדווחים בשיעורים גבוהים יותר על בדידות, חוויית כישלון וקשיים רגשיים, בהשוואה לתלמידים דומים במסגרות ייעודיות או בשילוב חלקי. גם תוכנית "ישראל ריאלית" שהונהגה בשנים האחרונות ומקדמת האצה לימודית, הישגיות ומדידה, מעצימה, בהיעדר התאמות מערכתיות, את כשלי השילוב.
סקרי הסתדרות המורים מצביעים על קשר ישיר בין כיתות משולבות עמוסות ודרישות להישגיות מוגברות ובין פגיעה ברצף ההוראה ועלייה במקרי אלימות מילולית ופיזית. האלימות בבתי הספר אינה תופעה מקרית. היא סימפטום של מערכת שאיבדה גמישות ויכולת הבחנה. הפתרון אינו ויתור על הכלה או על מצוינות, אלא שינוי תפיסתי עמוק: השקעה בכוח אדם, הקטנת כיתות, הכשרה ייעודית למורים וגמישות מערכתית אמיתית.
התרעות פיקוד העורף