העיסוק הכמעט בלעדי ברצועת עזה בשנתיים האחרונות היווה כשל תפיסתי. בעוד ישראל מכלה משאבים בתמרון מקומי ובשחיקה מתמשכת, האיומים במעגלים המרוחקים הלכו והתעצמו. במקום ניהול אסטרטגי הצופה עשור קדימה, נגררנו להתשה אינסופית בזירות משניות. נדרש כעת דיון עומק אמיתי, כזה שמבקש הכרעה בנקודות קריטיות ולא ניהול מתמשך של משברים.
משל הנתב: ניהול משאבים ותעדוף
כדי להבין את גודל האתגר, ניתן להסתכל על מדינת ישראל כעל נתב עוצמתי ברשת גלובלית. הנתב אינו רק צינור להעברת נתונים; הוא המוח שמחליט כיצד מנוהל רוחב הפס. כאשר הרשת עמוסה בריבוי חזיתות, הנתב מפעיל מנגנוני תיעדוף: השקעת כל האנרגיה בכתובת אחת משאירה את שאר המערכת חשופה ועלולה להביא לקריסתה. כך גם במציאות הביטחונית שלנו.
בדומה לנתב המגן על הרשת באמצעות חומת אש, על ישראל לנתב את עוצמתה הצבאית והמדינית אל המקומות שבהם הסכנה קיומית באמת. אי־אפשר לתת מענה מקסימלי בכל נקודת קצה בו־זמנית. אסטרטגיה נכונה פירושה ניתוב חכם של המשאבים - "חבילות המידע" - אל היעדים שיבטיחו את יציבות המערכת כולה.
הברית האסטרטגית והחזית המאוחדת
בהקשר הזה, על ישראל להכיר בכך שארצות הברית היא משענתה האסטרטגית המכרעת. בעידן של ממשל טראמפ נדרשת תוכנית עבודה לעשור הקרוב שתבטיח את יתרונה האיכותי של ישראל. המשמעות היא יצירת "ארכיטקטורת רשת" משותפת עם וושינגטון, כזו שתבלום את איראן ותאפשר בניית בריתות אזוריות חדשות.
השיקול המדיני מחייב גם פשרות כואבות. אין היגיון בהתעקשות על אחיזה בנקודה טקטית אחת במחיר אובדן התמיכה האסטרטגית בזירות אחרות. ויתור מחושב במקום אחד עשוי להיות המפתח להתעצמות חסרת תקדים במקום אחר - קריטי בהרבה לביטחון הלאומי.
במקביל, על ברעם להוביל את התעצמות התשתיות: חיזוק העצמאות בייצור בתחומים קריטיים לצד הידוק הקשר עם התעשיות הביטחוניות האמריקאיות, כדי להבטיח שרוחב הפס הלוגיסטי של ישראל לא ייקטע ברגע האמת.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד עשור של כיבוי שריפות. התיאום הנדרש בין הדרג המדיני, המטה הכללי ומשרד הביטחון חייב להתבסס על הבנה אחת פשוטה: המשאבים מוגבלים, אך היצירתיות לא. אם נפעל כנתב חכם - נזהה את איומי המחר, נתעדף נכון את העוצמה שלנו ונשמור על החיבור לרשת העולמית - נוכל להבטיח לא רק ביטחון, אלא גם שגשוג בעשור הבא.
התרעות פיקוד העורף