בוקר. צהריים. ערב. לילה. על המסך. מעל גלי האתר. ברשת. לכולם יש דעה. על הכל, כל הזמן. וכולם נחרצים. תקיפים. ידענים. והכל במין טון מלומד שכזה וחסר פשרות. אירוע רודף אירוע, ומיד מופיעים שלל הפרצופים הקבועים שבאים ללמד מוסר וצדק. את נזקי המלחמה האחרונה נהוג לספור בחללים ופצועים וההרס שנגרם לרכוש, אבל אף אחד לא מדבר על הנזק שהמלחמה הזו הביאה בדמות אולפני פטפטת בלתי נגמרים. ערוצי הטלוויזיה, שגם ככה נלחמים על חייהם מבחינה פיננסית, גילו במלחמה את שיטת ״עם אחד אולפן אחד״ ומאוד אהבו את התוצאה.
תוכניות אולפן הן משמעותית זולות יותר מכל תוכן אחר בטלוויזיה, והן גם מאוד קלות לתפעול - אין צורך בחשיבה עמוקה; הנושא יהיה מה שקורה (ותמיד יש משהו שקורה); ובשביל לדבר על זה יש סוללה של אנשים בכוננות מתמדת שרק מחכים שיקראו להם לדבר על מה שקורה - מה שזה לא יהיה. אותם אנשים, דברנים אוטומטיים, נמצאים תמיד בהישג יד. הם תמיד עם טעינה מלאה בנייד, זמינות כרונית, חולצה מגוהצת ומוכנה בארון, רק לשלוף, לרגע שבו יגיע הטלפון הבא ויוזעקו לפטפט באחד האולפנים. מה גם שאלו לרוב כל כך להוטים להשמיע את דבריהם, שהם גם מגיעים לאולפנים בחינם.
את חלקם אני רואה בערוצים שונים, ואני חייב לומר שאני מתפעל. הגיע הזמן שאיגוד האא"ג (אף אוזן גרון) הישראלי יעניק להם הוקרה על הפעילות הענפה שלהם בתחום מיתרי הקול. מעולם לא חשבתי שהאדם האנושי מסוגל לפעילות כזו אינטנסיבית במיתרי הקול. בכלל אני בטוח שלו דרווין היה קם לתחייה הוא היה משתומם לאור ההתפתחות המרתקת בשרשרת האבולוציונית של האדם, שמתחילה בקופי אדם ונמשכת עד לאדם המודרני ואחריו הגלגול הנוכחי - האדם הדעתן.
האמת היא שעד לא מזמן גם אני, פעמים רבות, לקחתי חלק בפטפטת הזו. העולם שבו אני נמצא, מה שמכונה ״עולם הבידור״ או ״התקשורת״, השדה שבו אני עוסק, לצערי הרב, הוא כזה שמחייב אותך לעשות כל שטות שניתן אם אתה רוצה לחיות באופן ראוי (לא באופן מוגזם בשום צורה) עם שני ילדים. אם אתה רוצה שהם יוכלו ללכת לכל חוג תיפוף או תיאטרון או שזירת חוטים או מה שזה לא יהיה, אתה צריך לעשות הכל.
פעמים רבות מצאתי את עצמי יושב באחד האולפנים וחושב לעצמי שאני מקווה מאוד שהילדים יעריכו את זה שאני נמצא כאן וטוחן את המוח לאנשים באולפן על כל שטות שמתרחשת כאן במדינת החדשות. חסר להם שכשאהיה זקן ואצטרך שייקחו אותי כל יומיים לבדיקה אחרת בקופת החולים (ולהחזיק אותי בזמן שאני יוצא מהאוטו וכשאני עולה במדרגות) שהם לא יהיו שם לקחת אותי.
אפשר גם לדבר על התיאוריה המדהימה של טראמפ שלפיה לכל אדם יש כמות אנרגיה מוגבלת, וברגע שהוא מגיע אליה הוא מת. מבחינת טראמפ, כל אדם נולד עם כמות תזוזות שנקבעה לו, וברגע שהוא מגיע לכמות הזאת הוא מת. זו אגב התשובה שלו לשאלה אם הוא מתאמן בחדר כושר או עושה הליכות או כל ספורט אחר. בוודאי שהוא לא עושה. יש לו כמות תזוזות מוגבלת. הנה נושא מרתק לדיון באולפן.
טראמפ הוא מאגר בלתי נדלה של נושאים ודברים שנזרקים לאוויר משום מקום, ואני נוהג לעקוב בדקדקנות אחרי כל נאום של האיש ומחכה לרגע שבו הוא יתחיל לדבר על משהו שקופץ לו אסוציאטיבית. גם בפגישה עם נתניהו איש לא הבין את עומק ההצהרה שלו על כך שנתניהו הוא ראש ממשלה בעת מלחמה שהציל את ארצו, בהקשר לחנינה מהנשיא. מכיוון שאין אף טראמפולוג באולפן שעוקב באופן שוטף אחרי עולמו של טראמפ מתוך הדברים הלכאורה לא חשובים והצדדיים, איש לא ידע להגיד שטראמפ מצטט באופן עקבי אמירה של נפוליאון כביכול, מתוך סרט שהוא מאוד אוהב בשם ״ווטרלו״ משנת 1970.
הציטוט הוא: “He who saves his Country does not violate any Law" (מי שמציל את ארצו אינו מפר שום חוק). לכן, על פי ההיגיון של הסרט ״ווטרלו״, מכיוון שנתניהו הציל את ארצו (טראמפ אמר שהוא לא בטוח שמישהו אחר היה מצליח לעשות את זה) הוא חסין מעבירות על החוק. כאן היה אפשר להיכנס לזה ולסרטים האהובים על טראמפ שעליהם הוא מדבר רבות ולעיתים מייחס להם חשיבות כאילו היו אמיתיים (כמו למשל הקשר שהוא עושה בין הדמות חניבעל לקטר מהסרט ״שתיקת הכבשים״ לבין הגירה.
הוא קורא לחניבעל ״חניבעל לקטר הגדול והמנוח״). בין הסרטים האלו, שעליהם הוא מדבר שוב ושוב, אפשר למצוא את ״הסנדק״, ״האזרח קיין״, ״שדרות סאנסט״, ״רוקי״ ו״ספורט הדמים״. הנה גם דיון שאפשר לקשר אותו למערכת היחסים המתוחה בין מיקי זוהר לתעשיית הקולנוע הישראלי. אני מקווה שמישהו מעורכי תוכניות הפטפטת הלא נגמרת ירים את הכפפה ויביא לנו אייטמים יותר מעניינים ופחות צפויים ממה שאנחנו רואים בטלוויזיה כבר כמה שנים טובות.
התרעות פיקוד העורף