כשהייתי ילדה, התהלכתי בתחושה שבן אדם בעולם הזה צריך להשאיר אחריו משהו. מחשבה לא קונבנציונלית לילדה קטנה, שגדלה בעידן נטול תקשורת גלובלית ורשתות חברתיות.
אני לא יודעת מה גרם לי לחשוב שאין תכלית לקיום האנושי בלי להותיר משהו שייזכר, שזו ההוכחה לכך שהיית קיים ובלעדיה מי יידע שהיית בעולם. אני מניחה שזה קשור לתקופה שבה גדלתי: אף אחד לא ידע מי אתה אלא אם היית אדם מפורסם שמופיע בטלוויזיה בערוץ האחד שהיה משדר כאן, או אם היית כוכב עולה בעיתון יומי שהיה נקרא אז כמעט בכל יום, בכל בית בישראל.
התחושה הזו שחייבים להשאיר חותם, לעשות משהו בעל משמעות או לצבור חשיפה גדולה הלכה איתי לאורך השנים. אני מניחה שהיא זו שגרמה לי לבחור במקצוע שבחרתי לעסוק בו או ליתר דיוק במקצוע שבחר בי. עם השנים הדחף להשאיר משהו בדפי ההיסטוריה, גם אם הלוקלית, הקטנה והנישתית שלנו, ירד לי פלאים. יש שיאמרו שזה קרה עם הגיל, הבגרות וההבנה שאין לזה ערך, יש שיאמרו שדווקא כשמגשימים חלום מבינים שהאידיאליזציה שלו הייתה גדולה יותר מהערך שנתנו לו כשהוא היה מחוץ להישג ידנו.
בעידן שבו לכל אחד יש במה, וכל אחד יכול להיות מישהו ומשהו רק אם ירצה (ורק אם יידע לתזמן את הפוסט הנכון עם התמונה הנכונה), לחותם העתידי יש פחות משקל מבעבר ואולי פחות ערך. תמיד אפשר לפרסם משהו ולזכות בתהודה, מאוד קל להשפיע ולהפוך לוויראליים ואפילו לשנות את העולם. זה לא בשמיים.
חשבתי על זה באמצע שיעור פילאטיס בסטודיו חדש שנפתח ליד הבית שלי בתל אביב. באותו בניין, מטרים ספורים מהים, שכנה לפני יותר מ-50 שנה מסעדה מאוד מצליחה שהייתה שייכת לסבא שלי. היו מגיעים אליה כל המי ומי של אותה תקופה. אם היה לי תיעוד של מעגלי הברנז'ה שפקדו אותה מדי ערב, הייתה לי ביד חתיכת היסטוריה. לצערי לא הצלחתי לשים את ידי על תמונות מהמקום, בין היתר כי בעבר לא היו שולפים מצלמה בכל רגע נתון.
כשנכנסתי בפעם הראשונה לסטודיו החדש, לא יכולתי להפסיק לצלם, זאת אף שהבניין עבר שימור מחמיר וגם זכה לתוספות בנייה ולא נראה כמו אז. עדיין, כשצעדתי לתוך הבניין, הרגשתי שאני נכנסת לאותו מקום שאליו סבא שלי נכנס מדי יום. עמדתי דקות ארוכות בכניסה והסתכלתי על התנועה ברחוב, על החפירות, על החסימות, על האנשים שעוברים, על המכוניות שצופרות, על הבניינים לשימור ועל הבניינים שמיועדים להריסה. אנשים עברו והסתכלו על הבניין, רובם לא ידעו מה היה פה קודם. אם רק הייתם יודעים מי ישב פה, חשבתי כשראיתי את הצעירים והצעירות יורדים במדרגות לסטודיו החדש. חשבתי לשאול אותם, אבל ויתרתי.
באותו שבוע פקדתי תערוכה בעיר, כחלק מהמגמה של אומנים להפוך חללים נטושים במבנים ישנים לחללים אומנותיים. הלכתי לתערוכה הזו, כי היא שכנה במבנה נטוש שהיה מקום העבודה של אבא שלי במשך שלושה עשורים. במקום להתרכז בתערוכה התבוננתי בשאריות שנותרו במבנה, בדלתות של המעלית, בחלונות, בקירות העירומים שהפשיטו אותם מצבע, בתיבות השבורות, בשלטים שעוד לא הספיקו להוריד ובתעלות המזגן. דברים שאנשים ראו והשתמשו בהם בכל בוקר כשהגיעו לעבודה. אני ידעתי מה היה שם קודם, אני לא יודעת אם שאר מבקרי התערוכה ידעו.
אולי זו בדיוק הנקודה. שהעובדה שאף אחד לא יודע לא פוגעת באמת במה שהיה כאן. אולי "חותם" זה מונח שהמצאנו לעצמנו כדי להצדיק את הצורך שיראו אותנו, שיזכרו, שיגידו שהיינו, שמשהו היה קיים. סבא שלי לא השאיר אחריו עמוד אינסטגרם או ריל נוסטלגי, בקושי תיעוד של תמונות, ובכל זאת המקום שלו היה חי, רועש, מלא אנשים וסיפורים. הוא התקיים לגמרי גם בלי שאף אחד יוכל לצרוך ממנו זיכרונות בלחיצת מסך. דברים קרו, השפיעו, נצרבו בזיכרון של מי שהיה שם. זה כנראה מספיק.
התרעות פיקוד העורף