שחיתות, כך מספרים לנו, היא עניין נדיר. תפוח רקוב פה, חריגה שם. מקרה קיצון. סטייה מהנורמה במדינה מודרנית וגאה. בפועל אצלנו היא הפכה מזמן למוקד מרכזי. חצי מדיניות. והיא הרבה פחות דרמטית וזוהרת מהמצופה. משעממת ומרגיזה, וכל כך ישראלית שזה פסיכי.
זה מתחיל במינוי מקורבים. לא האנשים הכי מוכשרים, משכילים או בעלי הרזומה המתאים, אלא אלה עם הטלפון הנכון. לפעמים אין להם שום כישרון רלוונטי. אפילו לא דרך ארץ. זה לא משנה. בורים, בריונים או סתם אנשים שלא היית נותן להם לנהל מכולת שכונתית. מה שכן, יש בעזרם בן דוד, גיס, חבר מהצבא ושכן של שר. במדינה נורמלית זו בעיה. אצלנו זו שיטה.
משם הכל כבר זורם. עיגול פינות הופך לנוהל עבודה. קנסות "מתמסמסים". דוחות נעלמים. פיקוח מתרכך. פלוני הוא אחיין של אלמוני, אלמוני קרץ בזמן והכל מתבצע בלי מסמך, בלי חתימה ובלי אחריות. המציאות והמקצועיות מנותקות לחלוטין. יש מי שמשלם ומי שפטור. שתי מדינות לשני עמים. מקושרים ונטולי קשר.
אחר כך מגיע שלב המכרזים. כאן כבר לא מדברים על נוחות אלא על כסף גדול. מכרזי בנייה, אספקה, תשתיות. התוצאה? הכביש עקום ומסוכן, כי הזוכה היה "הכי זול". לא באמת. חיילי צה"ל מקבלים ציוד תקול. מישהו גזר קופון. הילדים שלכם אוכלים מזון שלא עומד בשום תקן בריאותי. ספק מקומבן.
זה לא נעצר שם. שחיתות אוהבת לרדת אל הרחוב, לפגוש אזרחים בגובה העיניים, רצוי עם מבט עייף וארנק פתוח. מנהל בית הספר של ילדכם, למשל, יכול להיות אדם לא כשיר בעליל. לא בגלל מחסור במועמדים, אלא כי בן דודו השני מכיר מישהו במשרד הנכון. תחנת האוטובוס הקבועה שלכם, זו ששירתה אתכם בנאמנות 20 שנה, בוטלה. למה? חבר של מנהל המחוז רצה להרחיב חנות ובאורח פלא הוא גם תרם לקמפיין של האדם שעזר לשר להבין שהשינוי המדובר הוא צורך ציבורי חשוב ומהמעלה הראשונה.
צוות "מקצועי" מחליט על שינוי תכנון עירוני. הדירה שעמלתם עליה כל החיים הופכת מנכס שקט לחור בלב צומת סואן. הכל דוגמאות מהחיים שלנו. וזה קרה לא כי זה משרת את הציבור, אלא כי זה משרת מישהו. הציבור? שיסתגל. התלונות? יעברו. וישנה גם הקומה התחתונה. זו שכבר לא טורחת להתבייש. אין מענה פסיכולוגי ברווחה כי "קיצצו". הרופא שטיפל בכם כל החיים עוזב, כי לא קודם. מישהו אחר קודם. אדם פחות טוב ממנו שהיה יותר מחובר. אנשים טובים נפלטים. בינוניים משתדרגים. גרועים מתקדמים.
ואז מגיע הרגע שבו המדינה כבר לא עושה הצגות. מפנה האשפה דופק בדלת, מבקש "טיפ". שוחד. פשוט, ישיר, בלי פילוסופיה. לא נבוך אפילו. "חבל", הוא אומר, "אפשר לקבל קנס", ומוסיף: "כולם משלמים". כהוכחה הוא מציג חפיסת מזומנים. עובד ציבור, עם מדים, עם סמכות, עם איום מרומז. זה סיפור אמיתי. אישי. הפרטים יישארו חסויים, כי במדינה שבה השחיתות יומיומית, מי שמתלונן הוא הבעיה. ובלית ברירה, משלמים. לא כי רוצים. זה המצב היום.
ככה זה במדינת ישראל. ככה זה במקסיקו. ככה זה בעולם השלישי. החוק הוא המלצה, והקשר הוא המטבע. והשחיתות היא לא רק גונבת כסף. היא מחנכת. היא מלמדת ילדים שכישרון זה נחמד, אבל קשרים זה חובה. היא משכנעת אזרחים שעדיף לשתוק. להתכופף. לשלם.
התרעות פיקוד העורף