ראיתי שם גם כתובת קטנה יותר, גם היא בטוש מהיר על קיר: DEATH TO IDF. לו היה לי טוש בכיס, פעם אחרונה שאני יוצא מהבית בלי, הייתי מוסיף: DEATH TO IDF’S ENEMIES.
אני כנראה לא היחיד באיטליה שכתובות כאלו פוגעות בערכי האנושיות בעיניו. בעיר צִ'יוִיטָוֶקְיָה ריססו ספריי שחור על כרזת בד שעליה נכתב "פלסטין חופשית". במקומון העיר פורסם צילום עם הריסוס השחור. זו עיר די נידחת. לא מאמין שיש שם יהודי אחד, או ישראלים. האפשרות הסבירה היא שאיטלקי שגר שם לא יכול היה לראות את הכתובת שמשמעותה היא השמדת הישראלים והקמת ישות אסלאמית דיקטטורית ורצחנית במקום ישראל, ולכן הוא מחק.
אני לא תמים וגם אני חוויתי עוינות כלפיי כישראלי בעיתונות האיטלקית ואכתוב על כך בהזדמנות, עם זאת איטליה מלאה באוהדי ישראל ותומכי זכויות אדם. אני כנראה פוגש רק אותם.
דוגמה: אני יושב עם בחור איטלקי צעיר, בשנות ה־30 שלו, אינטלקטואל ואוהד ישראל. איתנו בשיחה גם בחור ישראלי צעיר, שניהם מגלים שהם גם מתופפים, והשיחה פונה בקצב לכיוון הזה. עולה שמו של מתופף ישראלי: יוני מָדָר. יוני איננו בדיוק מתופף רגיל אלא גורו־על לתיפוף. הוא מעלה לרשת סרטונים שבהם הוא מדגים טכניקות תיפוף.
שוחחתי גם עם איטלקי מבוגר יותר. אדם שמקצועו טכני. הוא אמר לי בעבר: "מדוע הערבים מגיעים אלינו? אם הם כל כך אוהבים אירופים, נבוא אנחנו אליהם". הפעם כשפגשתי אותו הוא הביע הזדהות עם מלחמת ההגנה שלנו. ואז אמר משהו ששמחתי לשמוע.
הוא אמר: "ברור לכל שהם התחילו. אני זוכר את האולימפיאדה במינכן, שבה הם רצחו את הספורטאים הישראלים". מדוע שמחתי לשמוע זאת? כי מול גלי השנאה והמידע הכוזב עודד אותי לפגוש אנשים אמיתיים שזוכרים את העובדות, ואי אפשר לעוות את המחשבה שלהם. אנשים כאלה קיימים. יכול להיות שהם נתקלים רק בי ואני נתקל רק בהם, אבל הבטחתי לדווח אמת.
החומוסייה באיטליה
וִיטֶרְבּוֹ היא עיר קטנה באיטליה ולא במסלול התיירים הקבוע. לכן היא שומרת על האיטלקיות הישנה, שפירושה גם אוכל איטלקי קרוב יותר למתכונים של הסבתא מאשר למתכונים של בתי הספר לשפים. במסעדה שאני מכיר שם מגישים מנה ששמה פסטה עם חומוס.
זוהי מנה עתיקה ומסורתית לאזור לָאצְיוֹ. הזמנתי. המנה היא הדבר הכי רחוק מחומוס והכי רחוק מפסטה. הפסטה שם קצרה מאוד, ומעטה, החומוס דומה יותר לרוטב מאשר לחומוס. זה משהו שבין חומוסייה לבין מסעדה איטלקית. האיטלקים בוויטרבו מזמינים הרבה את המנה הזו. אני עצמי מעדיף חומוס כחומוס ופסטה כפסטה.
עם זאת, פסטה עם חומוס לפי המתכון האיטלקי הזה היא בכל זאת רעיון שאם יאמצו אותו בחומוסיות ארצנו הרבות, החומוסיות שלנו יכולות להשתדרג לחומוסיות עם אף גבוה קצת יותר, חומוסייה איטלקית.
הגוספל בכנסייה
אחד התאריכים התאים לי. הייתי שם. החוויה הייתה שמיימית. בכנסייה עתיקה מהמאה ה־11, בעיירה בשם קָפָּרְנִיקָה עלו לבמה שישה אנשים שנשמעו כמו מאה גם כשהם שרו סולו. הם הרימו את הכנסייה לשמיים של הגוספל. הפרסקאות שעל הקירות לא שמעו דבר כזה מן הימים שבהם טייחו אותם על הקיר. זו הייתה אותנטיות ואמת מוזיקלית שזכיתי להיות חלק מהרגעים החד־פעמיים שלה. מדובר באירוע פנימי לעיירות קטנות. הכניסה חופשית, אם כי רצוי לתת תרומה, כיוון שכל המסע המוזיקלי הזה נערך למען מחקר מחלת ניוון שרירים.
הופעת הגוספל הייתה מושלמת. רוויתי אושר. אז למה אני נודניק ורשמתי על פתק במהלך שירת הגוספל שהזמר הראשי שם כנראה לא יודע עברית? כי הוא שר הַלְלוּיָהּּ ככה: הַלֶ - לוּיָה. כך הוא חילק את המילה להברות. "הַלֶ", פאוזה, ואז "לוּיָה". שוב ושוב. בשירה נפלאה, אומנם, אבל בעברית קצת צורמת לי. במקום לחלק את המילה על פי מובן המילים שאנחנו דוברי העברית מכירים: "הַלְלוּ" - "יָהּּ", חלוקה שיש בה משמעות, הוא שר בלהט "הַלֶ" - "לוּיָה".
פינת השלולית
המנוולת שבמכשפות הביטה בצילום שבעיתון, ראתה את הנסיכה, ואפילו ליבה שתת דם כואב. גם למכשפה הרעה ביותר קשה לשמוע על הרג נסיכת קסם כמו אביב מאור, עדיין לא בת 20, שנרצחה בשבוע שעבר בידיים, בסכין, על ידי מחבל פלסטיני, מי שבעיני חבורתו ייחשב מעתה לגיבור מהולל.
לו היינו עושים אלבום ובו כל צילומי הנסיכות שהמחבלים הפלסטינים רצחו בידיהם המזוהמות, זה היה האלבום היפה ביותר לעיניים, והנורא ביותר למראה בעולם מאז ומעולם. לא נשכח אותה, לא נשכח את כל הנסיכות האלה, ובבקשה: לא, לא, לא נסלח.
התרעות פיקוד העורף