זהו טור אישי שמתפרסם ב"מעריב", ביתי זה שנים ארוכות. אצלנו ב"מעריב" לא נהוג לדבר סרה במנוח, בוודאי אם המנוח היה האח הפחות נלבב מבין האחים, ולעיתים אבא ואמא שלו, כלומר בעלי הבית, נטו להרעיבו. למנוח, במקרה זה מקומוני ידיעות תקשורת, תמיד היו תקציבים קטנים יחסית לשאר זרועות הממלכה. עם זאת, גם כשהמודל הכלכלי הלך ונחלש, כי למפרסמים כבר לא השתלם לפרסם בו, והקוראים הלכו והתמעטו, כפי שקורה בכל עולם העיתונות המודפסת, הכתבות והכתבים המשיכו לעשות כל שביכולתם.
הם ביקשו לספר את הסיפור של מקום מגוריהם, ומה לעשות שאלה פיסות מידע שבדרך כלל אינן מעניינות ערוצים גדולים וכלי תקשורת ארציים. אסבסט בבית ספר יסודי, תערוכה של אומנים מקומיים, יוזמה חינוכית של מורה אחת, פיטורים בעסק מקומי ואטימות של העירייה כלפי תושבות ותושבים. אין זה טור נוסטלגי אלא טור מעשי מאוד, שאומר שחבל, כי כמעט לא נותרו מי שיעשו את זה עכשיו.
מי שעבדו במקומונים, ממה שהספקתי להכיר בתקופתי ככתבת וכעורכת, באמת רצו לחולל שינוי. לא העסיקו אותנו "פיי פר קליק", כלומר תשלום על כל כניסה לידיעה, או לייקים שמוצאם בבוטים מהודו, משום שפשוט לא היו כאלה. מה כן היו? בתי קפה בשישי בבוקר. מומנט, ארומה, הלל, לינק. הטוקבקיסטים היו בשר ודם. אפשר היה לנהל איתם דיאלוג ישיר. היו מכתבים למערכת, המקום שבו התגלו כוכבים גדולים שכל מה שרצו היה לכתוב.
היה ברור לנו שתפקידו של הכתב המוניציפלי לשמש כראש אופוזיציה בשעה שראש העירייה מארגן לעצמו קואליציה מקיר לקיר בשביל שקט תעשייתי. נסו להיות כתבת שמתעקשת לכנות את ראש העירייה "ראש העירייה", ולא כמו שהוא דורש, "ראש העיר". מה אתה, שר המשקים של פרעה? הלו, אתה באת לשרת ציבור!
נסו לשוטט בין החנויות במרכז העיר כדי לדלות סיפורים שיוכלו להפוך את העיר הזו למעט יותר ידידותית ופחות ניצית למבקרים ולחיים בה. נסו להיות זו שיושבת במחלקת תשושי נפש במוסד סיעודי ציבורי יחד עם קשישות וקשישים שטווח הזיכרון שלהם הוא למשך 0.25 שניות כמו של הדגה דורי מ"מוצאים את נמו". נסו, בזמן שהדמעות זולגות, לספר את סיפור החוג לקולנוע שהעו"סית שלהם ארגנה בשבילם. או להיות כתבת לילה, או להיות בתחרות צמודה עם המקומון המתחרה על הסיפור הכי טוב, על החשיפה הבאה שתחולל שינוי בעיר. שתעזור.
כל זה תמורת שכר די עגום, ולפעמים תוך התמודדות עם עסקנים שנכנסו עצמונית לתמונה או הוצנחו מלמעלה על ידי בעל הבית. את שיטת היהלומים בוודאי שלא מירי רגב המציאה. היא פשוט למדה מה זה לפזר יהלומים מהמקפצה עד כדי כך שהבריכה צריכה אנדוסקופיה.
במקומונים הייתה חלוקה די ברורה בין מערכת למנהלה. המערכת מנתה צוות עריכה, כותבות וכותבים, צוות הגהה, עיצוב גרפי ובמסדרון ממול, צוות סוכנות וסוכני שטחי פרסום. אני חושבת שהפעם היחידה שבאמת שיצא לנו לדבר הייתה באוטובוס בנסיעה בלתי נגמרת של צוות העיתון לסיני ובתור לדרכונים במעבר הגבול, כי כל אחד היה עסוק במה שהוא אמור לעשות.
לא היה לנו משפיען אחד, כי לא שאפנו להיות משפיענים ולא מכרנו קופונים. לא שכולם בהכרח היו זכים, אבל אני חושבת שבסיכומו של דבר ראינו את טובת העיר לנגד עינינו והתייחסנו אליה בכבוד. עכשיו זהו, אין כמעט יותר מקומונים. בבירה, שארית הפליטה, המקומון "כל העיר" זכה בעורך חרוץ מאוד, ואני מבקשת לאחל לו שימשיך בדרכו הטובה ולמרות הצורך בקליקים לא יתפתה לצטט הודעות דוברות לעיתונות ושיישאר על המשמרת.
כל עיר צריכה מקומון אמיתי, שלא עובד בשירות הרשות המקומית. במחשבה שנייה, אולי זהו כן טור קצת נוסטלגי.
התרעות פיקוד העורף