לפני כמה ימים הודיעה המשטרה לתושבי הנגב, כי אל להם לנסוע בכביש 310, כביש רוחב בנגב הצפוני המחבר בין צומת הנשיא לבין צומת להבים ונחשב לעורק תחבורה חיוני בדרום הארץ. האזהרה הזו הפכה בעיניי, ובעיני רבים אחרים, לסמל של טירוף מערכות, שבו המדינה עצמה, שאמורה לספק ביטחון לאזרחיה, מזהירה אותם מפני המרחב שבשליטתה שלה.
זו אינה אנקדוטה ביטחונית וגם לא תקלה נקודתית. זהו סימפטום מובהק של אובדן משילות בנגב, שלו אחראית המדינה באופן ישיר. בסוף, החוזה בסיסי בין מדינה לאזרחיה הוא הגנה עליהם והמדינה כשלה בכך לחלוטין. חמור מכך - הכשל המקומי מתרגם לסכנה לאומית. כאשר המדינה נסוגה מהנגב מבחינה אזרחית, הוואקום מתמלא במהירות. ארגוני פשיעה וגורמים לאומניים משתלבים זה בזה, הגבולות ביניהם מיטשטשים, והמרחב האזרחי הופך לזירה עוינת.
כל התופעות הללו מחלחלות צפונה. היקף גניבות הרכב בגוש דן, למשל, שעלה בשיעור של 47%, הוא דוגמה אחת לכך. האלימות והפרוטקשן באזורי תעשייה במרכז היא דוגמה נוספת. כל אלה אינן תופעות מנותקות. הן תוצאה ישירה של קריסת מערכות האכיפה והמשילות בפריפריה, והמרכז אינו יכול להרשות לעצמו להישאר אדיש לכך.
אך יש בכל זאת נקודת אור אחת במחזה האבסורד הזה - סוף-סוף המציאות הזו נחשפת לעיני הציבור הרחב, שיושב במרכז הארץ. אחרי שנים שבהם פעלנו לתקשר את המצב הבלתי נסבל בנגב ולא תמיד הצלחנו, באה המציאות והתדפקה על הדלת.
כעת כולם חשופים לעובדה המטרידה שהדרום והצפון סובלים מאלימות לאומנית, מפשיעה, מפרוטקשן, מהימצאות נשק בלתי חוקית ומבנייה בלתי חוקית בפזורה הבדואית בנגב. הנשק הבלתי חוקי ביישובים בדואים בנגב, יודגש, מקורו הן בהברחות אמל"ח מעבר לגבול והן, למרבה האבסורד, מגניבות נשק מבסיסי צה"ל.
כשל ניהולי עמוק בחזית הפנים
ההזנחה המתמשכת של הפריפריה בכלל והנגב בפרט, אינה גזירת גורל ואינה נובעת רק ממחסור בתקציבים - בוודאי לא במדינה שכלכלתה משגשגת וצומחת כמו ישראל. זו תולדה של מבנה שלטוני מעוות והתנהלות פוליטית קלוקלת.
במאמר מוסגר, לפי התחזית המעודכנת של קרן המטבע הבין-לאומית, התמ"ג הישראלי בדולרים שוטפים זינק בשנה החולפת ל-611 מיליארד דולר, עלייה מרשימה של 12.7% בהשוואה לשנת 2024. נתונים אלו מציבים את ישראל במקום ה-27 המכובד מתוך 191 מדינות בעולם.
מכיוון שגם השרים אינם מצטיינים, בלשון המעטה, ביכולת ביצוע, נוצר מצב שהטיפול בענייני משרדיהם לא קיים. זהו מצב שלטוני פגום שבו לנתניהו, יש הרבה מאוד סמכויות וכוח, אך השרים עצמם אינם מתפקדים כפי שמצופה מהם.
הנגב זקוק נואשות לדמות פוליטית בעלת משקל סגולי דומה, שתדע להילחם על הבית באותה נחישות שלטונית, ותהפוך את הפיתוח של הפריפריה במדינה למשימה לאומית שאינה תלויה רק בשאלה אם לראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה זמן להתפנות אליה בין משבר ביטחוני אחד למשנהו.
בניגוד לתל אביב, הפריפריה תלויה בממשלה
כתוצאה ישירה מהפגמים המבניים הללו, מצבה של הפריפריה הרחוקה הולך ומחריף. בעוד שתל אביב מתפקדת כמעט כאוטונומיה - ישות עצמאית מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית שיכולה לשגשג גם ללא מעורבות ממשלתית פעילה - הפריפריה אינה נהנית מהפריבילגיה הזו.
הנגב והגליל אינם איים עצמאיים; הם תלויים באופן מוחלט במדיניות הממשלה ובחלוקת המשאבים שלה. כך נוצר מצב שבו המרכז, אליו מתנקזים כמעט באופן טבעי ההון הפרטי, מוקדי התעסוקה היוקרתיים ותעשיית ההייטק, ממשיך לנסוק - בעוד הפריפריה הולכת ושוקעת. ללא יד מכוונת, ללא שרים שרואים בקידום האזור משימת חיים, הפער בין "מדינת תל אביב" לבין שאר המדינה הולך ומעמיק ובעצם מסכן את הביטחון הלאומי של המדינה כולה.
השלכות פוליטיות מרחיקות לכת
למצב הזה עלולות להיות השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, אך ספק אם עסקני הליכוד והקואליציה ערים לכך. ההיסטוריה הישראלית מלמדת שאין שלטון לנצח: בדיוק כפי שתנועת העבודה לא השכילה להבין ב-1977 שהיא עומדת לאבד את השלטון, כך עלול לקרות גם כעת. גם אז הכתובת הייתה על הקיר, אך העיוורון והאמונה העצמית המופרזת שלטו בכיפה.
ראוי להזכיר למי ששכח, שתנועת העבודה שלטה ביישוב ובמדינה ביד ברזל במשך קרוב לחמישה עשורים עד המהפך. כיום, הליכוד נמצא בשלטון, בצורה כמעט רציפה, פרק זמן דומה. מי שסבור שהפריפריה תמשיך להעניק אשראי בלתי מוגבל למערכת שמתעלמת ממנה, לוקה באותו עיוורון היסטורי שפקד את הנהגת המדינה ערב המהפך ההוא.
הקונספציה תתנפץ אל מול המציאות
בשבעה באוקטובר ראינו מה קורה כאשר המערכת שבויה בקונספציה, כשהסימנים המטרידים קיימים, אך הדרג המקצועי והמדיני מסרב לקרוא אותם נכונה.
השבעה באוקטובר הבא של מדינת ישראל עלול להיות חברתי-כלכלי. זה יהיה הרגע שבו הקונספציה של "הפריפריה תמיד תהיה שם בכיס שלנו" תתנפץ אל מול המציאות. בדיוק כפי שהצבא לא ראה או לא רצה לראות, כך הממשלה כיום לוקה בעיוורון מוחלט כלפי התהליכים העמוקים שמתרחשים בנגב ובגליל.
אם הממשלה לא תשנה את המבנה המעוות ולא תציב בראש סדר העדיפויות מנהיגות ביצועית שנלחמת על הפריפריה - המפץ החברתי-פוליטי הוא רק עניין של זמן. הנגב לא מחכה יותר לנס, הוא דורש הנהגה.
התרעות פיקוד העורף