בספר "ניגוד עניינים במרחב הציבורי", שיצא לאור בשנת 2010, נקבע כי בכל מקרה שיש לשופט חשש קל לניגוד עניינים, עליו לנקוט שתי פעולות: "האחת, חובת ההיוועצות בגורם פנימי – נשיא בית המשפט שבו מכהן השופט או ועדת האתיקה לשופטים – באשר לאפשרות של העברת התיק לשופט אחר; והשנייה, חובת גילוי מלא מצד השופט לצדדים לדיון באשר לנסיבות היווצרות ניגוד העניינים האתי".
בספר הוסבר כי "כדי לחזק ולבסס את אמון הציבור במערכת השפיטה, נדרשים השופטים להקפיד הן על דיני ניגוד העניינים שמהווים חלק מדיני פסלות שופט והן על הכללים בנוגע לניגוד עניינים המהווים חלק מן האתיקה המקצועית שלהם".
וכך גם יתר השופטים, שחלק מהם כבר מזמן השילו מעליהם כל כסות של חוק וצדק, והופכים את החוק והמוסר לפלסטלינה. בעיקר באלה הנוגעים בהם עצמם. איך קרה הדבר שנבחרי ציבור ופוליטיקאים נבחנים במיקרוסקופ על כל החלטה, וכנראה בצדק רב, בעוד השופטים הצליחו לחלץ את עצמם מכל הגבלה וכלל. וכל זה כשההנחיות על ניגודי עניינים, משוא פנים ומראית עין נועדו מלכתחילה בכלל כלפי שופטים ולא לפוליטיקאים.
אם יש דבר אחד שהשנים האחרונות הוכיחו מעל לכל ספק, הוא שהרשות השופטת בישראל צמחה לממדי ענק, הפכה בלתי ניתנת לעצירה, והיא מעכלת ובולעת בקרבה את יתר מוסדות המדינה, ואינה יודעת לעולם שובע. שום חוק כבר לא בטוח ושום החלטת ממשלה. הכל הפך לזמני ותלוי עד שבג"ץ יאמר את דברו. אולי בקרוב יבקשו שופטי בג"ץ את הצעות החוק לפני הגשתן כדי לעבור עליהן ולאשר אותן מראש, במקום לפסול למפרע.
למעשה, מאז החליט בג"ץ לפסול החלטות ממשלה, להתערב בחוקים של הכנסת, ואף לפסול חוק יסוד (עילת הסבירות) ולקבוע דיון בחוק יסוד נוסף (שינוי שיטת בחירת השופטים), שני חוקי יסוד, אגב, שלבג"ץ יש ניגוד עניינים מוסדי בהם כיוון שהם נוגעים ישירות לבית המשפט – אין כל הגבלה על הרשות השופטת, אין שום פיקוח ולא מתקיים הכלל הפשוט בדמוקרטיה של איזונים ובלמים.
כל עוד בית המשפט ראה את עצמו כפוף למסגרת החוק, חלו עליו איזונים. מרגע ששם עצמו מעל החוק, לא ניתן עוד להשית עליו כל מגבלה, בשום נושא ובשום תחום. הוא הפוסק והקובע העליון ואין לערער אחריו. ברגע שרשות אחת מהשלוש יוצאת מאיזון ומאבדת את הבלמים – זו כבר לא דמוקרטיה. מאז ייסוד השיטה הדמוקרטית בעולם המודרני כבר היו לא מעט ראשי מדינות שהצליחו לעקוף את המגבלות והאיזונים המובנים והפכו לשליטי-על – מנפוליאון ועד פוטין. אבל ישראל היא המדינה הראשונה שבה זה נעשה לא על ידי המנהיג אלא על ידי השופט.
עצת אחיתופל
כי עם כל הכבוד להכרזתו של הנשיא האמריקאי על כך שפירוק חמאס הוא תנאי לשיקום עזה, ויש בהחלט כבוד לאימוץ המוחלט של טראמפ את העמדה הישראלית בנושא, אם בסוף כל זה נועד להחליף את חמושי חמאס בחיילים טורקים שיסתובבו באין מפריע סמוך ליישובי העוטף, לא מדובר באמת בהתקדמות אמיתית.
ראש הממשלה אומנם הודיע לטראמפ שישראל מתנגדת נחרצות להצבת חייליו של ארדואן על אדמת עזה, אבל לא הייתה אמירה של טראמפ שמאשרת זאת. גם אם תצליח ישראל למנוע את הסכנה הברורה והמיידית הזאת, ויש סיכוי סביר שתצליח, טראמפ יכול להתעקש שלכל הפחות טורקיה תהיה חלק ממועצת השלום שאמורה לפקח על ניהול עזה. בישראל יציגו זאת כרע במיעוטו, אבל האמת היא שיהיה זה רע במירעו.
טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן מעוניינת בהשמדת ישראל לא פחות מחמאס. ישראל תיאלץ כל העת לפקח פיקוח הדוק על התחומים שעליהם תופקד טורקיה, ולא תמיד יעלה בידה לעשות זאת. כשטורקיה, יחד עם מדינות ערב נוספות, תדרוש ביום מן הימים נסיגה מוחלטת של צה"ל משטח הרצועה ותוביל דרישה נחרצת כזאת מצד מועצת השלום כולה, לא בטוח שישראל תוכל למנוע זאת.
החזרת הרצועה לידיים זרות תהיה הפסד של ישראל במלחמה, שתאפיל על ההישג של מיטוט חמאס. הסימנים הראשונים לכך שזה בדיוק מה שעומד לקרות מתחילים לתת את אותותיהם בשטח. הדרישה שדווקא ברפיח יתחיל השיקום היא סימן מדאיג ביותר. רפיח כיום היא בתוך השטח הישראלי, בתחום הצהוב. נסיגה מהשטח הצהוב, ועוד הרגיש ביותר הצמוד לגבול עם מצרים, יחד עם הדרישה לפתוח את מעבר רפיח לשני הכיוונים, עלולה להחזיר את עזה לנקודת ההתחלה.
יתרה מזאת, דרישתם הנחרצת של בני גנץ, איזנקוט, ובכירים אחרים לשעבר ממערכת הביטחון ששטפו את האולפנים בשנתיים האחרונות, לקבוע כאן ועכשיו מה התוכנית ליום שאחרי ברצועה, הייתה מביאה לנסיגה מלאה של ישראל מעזה כבר לפני יותר משנה, לו הייתה מתממשת. נוח להם כעת ללבוש את חליפת האיומים ולשחק אותה גיבורים גדולים, לתבוע תביעות ולדרוש דרישות. אלא שבזמן אמת הם לא הפסיקו לנשוף לכל עבר רוח תבוסתנית וכנועה, שהייתה מובילה את ישראל למפלה צורבת.
הטפות המוסר בימים האחרונים וההצהרות התומכות של טראמפ השבוע חשפו את עליבותה של החבורה הזאת, שלא לומר צביעותה. קל לרכוב על הצלחה שאחרים הובילו, תוך החלטה מושכלת לא להקשיב להם, ולהמשיך להשיא עצות ואזהרות. באותה מידה קל להמשיך להתעלם מהן לאחר שהוכח שעצתם עצת אחיתופל ותבונתם תבוסתנית ורופסת.
שתיקה רועמת
נפתלי בנט במלכוד. כבר מימיה הראשונים של המלחמה גזר על עצמו שתיקה בכל נושא, מתוך אסטרטגיה ברורה שלא להבריח את מצביעיו, שלמעט רצונם להחליף את השלטון, לא יכולים להסכים ביניהם כמעט על שום נושא. אף שהרוב המוחלט של התומכים בו בסקרים המעניקים לו מספרים נאים שייכים למחנה המרכז-שמאל, בנט יודע כי כדי לכבוש שוב את השלטון עליו לשמור על מיעוט מצביעי הימין מכל משמר. אם יברחו – יהיה זה לחיק מפלגות הקואליציה, מה שיעניק לנתניהו עוד ארבע שנות כהונה.
מאז שעזב כהן התפרקה למעשה הכוורת המקיפה את בנט כמה פעמים. מנהלת קמפיין אחרת באה ועזבה אחרי חודשיים, והיום מי שמוביל את האסטרטגיה התקשורתית והפוליטית הוא זיו קורן מחברת ראובני-פרידן. הבוס של קורן מחברת הפרסום הוא אודי פרידן, מדובריו של אהוד ברק. יחד איתו במטה של בנט ליטל אבישר בן-חורין, שבעלה איתי בן-חורין היה הדובר של בני גנץ, ניר נובק – אחיינה של יולי נובק ממקימי בצלם, יותם בן יצחק, שהיה דוברו עוד כשהיה ראש הממשלה, ושירה ביק העוזרת האישית – שהייתה העוזרת של גילת אשתו עד לחילופי השלטון בבחירות הקודמות.
בשבועיים האחרונים מצא בנט נושא נוסף שעליו יוכל לדבר ללא חשש בריחת קולות מימין או משמאל: פרשת קטאר. בנט אומנם הכפיל את מספר הנושאים שעליהם הוא מרשה לעצמו לשחרר את חרצובות לשונו, מאחד לשניים, אבל ממשיך לשמור על שתיקה בכל היתר.
הבעיה של בנט היא שבינתיים איזנקוט גדל. הפער בינו לרמטכ"ל לשעבר הולך ומצטמצם. והוא יודע היטב שכשהתוצאה תגיע לאזור המספרים 13-17 לטובתו, תיכנס מפלגתו למרחב הסכנה. אם יזהו בשמאל שיש אלטרנטיבה שלטונית אחרת, קריסתו עשויה להיות מהירה וחדה.
כל תמיכתם בו נובעת מכך שהצליח פעם אחת להוציא את נתניהו מלשכת ראש הממשלה, ותקוותם היא שיוכל לעשות זאת שוב. אבל בנט, בניגוד לאיזנקוט, תמיד יהיה עבורם ברירת מחדל. נטע זר שיכול להגשים את מאווייהם. איזנקוט עדיף עליו בהרבה, אם רק היה לו אותו הסיכוי. כך, במקום להתהדר באיזנקוט כמספר 2 שלו, עשוי בנט למצוא את עצמו מספר 2 של איזנקוט. חלום בלהות שראש הממשלה לשעבר יעשה הכל כדי שלא יתגשם.
תוכנית חלופית
בימים האחרונים עובדים בכירים בממשלה על תוכנית חלופית, פלאן בי, שתביא ליציבות פוליטית יחסית גם ללא חוק הגיוס. אומנם תוכנית האב הייתה ונותרה להעביר את החוק, והדיונים בוועדת החוץ והביטחון לקידום החוק נמשכים במרץ כדי להבטיח שכך יהיה, אבל במידה של קריסה בהיעדר רוב ברגע האחרון, נשקלת האפשרות להציע לחרדים לתמוך בכל זאת בתקציב בתמורה למועד מוסכם לבחירות.
ההנחה שמאחורי היוזמה היא שהחרדים מאוד מעוניינים בתקציב המוצע. לראשונה כסף רב יועבר להם ולמטרותיהם בבסיס התקציב ולא כנספח בדמות כספים קואליציוניים. לא משהו שהיו רוצים לוותר עליו רק כנקמה בקואליציה שלא עמדה בהתחייבויותיה לגבי חוק הגיוס.
אז אם החרדים רוצים את התקציב, למה שלא יצביעו עליו בכל מקרה מבלי לקצר באופן יזום את ימיה של הממשלה? התשובה נמצאת בחצרות הרבנים. התבטאויותיהם בדבר נחיצותה של הסדרת מעמד תלמידי הישיבות ידועה לכל. בלחץ הרבנים איימו הח"כים החרדים על הקואליציה, בלחצם החרימו אותה, הציבו לה אולטימטום ולבסוף פרשו ממנה. ויתור על חוק הגיוס יכריח את הנציגים החרדים בכנסת לקצר את ימיה של הממשלה ולא להעניק לה חודשים ארוכים נוספים מתנה באמצעות העברת תקציב המדינה.
נתניהו אומנם ייאלץ ללכת לבחירות כמה חודשים לפני התכנון, אבל ירוויח דבר אחר. בכל מערכת בחירות הוא מוצא את עצמו, ממש בדרך מקרה, מבליט את יכולותיו כמדינאי שאין לו מתחרים. פעם בנאום באו"ם, פעם בקונגרס האמריקאי, וכן הלאה. על פי התכנון, לקראת סוף חודש אפריל יגיע נשיא ארה"ב טראמפ לטקס קבלת פרס ישראל שאליו הוזמן כלאחר כבוד.
הפעם לא יצטרך נתניהו לנסוע כדי לחפש את הכבוד בזירות עולמיות, אלא הכבוד יהיה זה שיגיע עד אליו. וגם הפעם, אם התוכנית החלופית תתממש, יהיה זה, איך לא, בעיצומה של מערכת בחירות בישראל.
התרעות פיקוד העורף