במקום לצאת נגד הזוועות, בחר הנשיא הטורקי להלבין טרור, ואף הגדיר את חמאס כ"תנועת שחרור". בתוך כך, הוא האשים את ישראל בפשעי מלחמה והוביל קו הסתה בוטה הנשען על עיוות עובדות, שקרים ונרטיב אנטי־ישראלי ואנטי־יהודי. לא מדובר בתגובה רגשית או רגעית, אלא במדיניות מחושבת, אידיאולוגית, עקבית וארוכת טווח, שנועדה לשרת אג'נדה אזורית רחבה.
בכירי חמאס פועלים מטורקיה, נהנים מחסות מדינית ומקיימים פעילות כלכלית ופוליטית חופשית. טורקיה מסרבת להכיר בחמאס כארגון טרור, גם לאחר 7 באוקטובר, גם מול ראיות מצולמות וגם מול קונצנזוס בינלאומי ברור. בכך אנקרה מציבה עצמה בשורה אחת עם מדינות תומכות טרור, ובמקביל דורשת להמשיך להיתפס כשותפה מערבית לגיטימית.
הצביעות מתחדדת נוכח מאמציו של ארדואן לקבל מארה"ב מטוסי קרב מסוג F35 – המתקדמים ביותר של המערב. אותו נשיא שמסית נגד ישראל, תומך בפועל בארגון טרור ומערער את היציבות האזורית, דורש ליהנות מטכנולוגיה צבאית אמריקאית מתקדמת. זו אינה רק חוצפה מדינית, אלא גם סכנה אסטרטגית ממשית.
במקביל, טורקיה פועלת בנחישות לקבוע עובדות בשטח בצפון סוריה. באמצעות נוכחות צבאית קבועה, הקמת אזורי השפעה, שינוי דמוגרפי ותמיכה במיליציות הנאמנות לה, מנסה אנקרה לשרטט מחדש גבולות באזור. זהו מהלך אימפריאלי קלאסי, שמטרתו יצירת רצף טריטוריאלי והשפעה עמוקה בלב המזרח התיכון.
לתוך קלחת האינטרסים נכנסת ההכרה הישראלית בסומלילנד שבקרן אפריקה. מעבר להכנסת אצבע לעינו של ארדואן, יש כאן אינטרס ישראלי ואיתות ברור לרודן הטורקי המבקש להרחיב את השפעתו ולהקים בסיס צבאי בסומליה השכנה. ההכרה בסומלילנד מהווה עבור ישראל מכפיל כוח כנגד החות'ים.
התבססות טורקית בצפון סוריה אינה עניין סורי בלבד, היא אתגר ישיר לישראל. לצד הנוכחות האיראנית והרוסית, הופכת טורקיה לשחקן צבאי נוסף בזירה הצפונית, שחקן בעל אידיאולוגיה שלילית וקשרים עם המר שבאויבינו – חמאס. ריבוי השחקנים העוינים מייצר מציאות ביטחונית נפיצה, שבה כל טעות עלולה להידרדר לעימות רחב.
ישראל והמערב חייבים להתפכח. אי אפשר לנהל מדיניות של "גם וגם": גם לתמוך בטרור, גם להיות בנאט"ו, גם לקבוע עובדות בכוח בצפון סוריה וגם לדרוש F35. טורקיה של ארדואן בחרה את דרכה, והיא ברורה מתמיד. ארדואן אינו חלק מהפתרון, הוא חלק מהבעיה האזורית.
התרעות פיקוד העורף